המאמר דן במעמדה של
האמנות בעידן המודרני. בתחילת המאמר מבחין בנימין בין
טכניקות מסורתיות של שעתוק, כגון הדפס, תחריט, חיתוך עץ וכדומה, לבין טכניקות מכאניות של
שעתוק כגון הדפסת צילומים. בנימין מסביר כי
השעתוק הטכני הולך ומתקדם להעתקה וחסר אותנטיות באיבוד המקור ובאיבוד ההווה של היצירה. השעתוק מפחית מערכה של היצירה.
בטכניקת השעתוק המסורתית הכין האמן פלטת הדפסה או אמצעי אחר שממנו הודפס הדימוי, פעמים רבות דימוי זה שעתק ציור. מספר העותקים שהיה אפשר להדפיס מאותו מקור היה מוגבל בשל שחיקת פלטת ההדפסה. הטכניקות המכאניות לעומת זאת, אינן זקוקות לאמן אשר יבצע אותן וכל עותק שווה בערכו האמנותי והמסחרי לעותקים האחרים. יתר על כן, בטכניקות אלו קיימת תמיד האפשרות להדפיס עוד ועוד יחידות של העבודה, כך שלמעשה אין לעבודה ''מקור'' ברור שאליו היא מתייחסת.
בנימין
טוען כי בהמצאתו של הצילום עברה האמנות לשלב התפתחותי חדש שבמסגרתו היא מנסה להתנתק מתפקידה המסורתי כמשתתפת בפולחן. תהליך זה, בו מתרחק הצילום מן המסורת הציורית, המתבטאת
למשל במסורת של יצירת דיוקנאות, מפתח גישה חדשה המציגה דימויים מתוך הקשר (על ידי טקסט או בעזרת רצף הדימויים, בדומה לקולנוע).
בנימין טוען כי האמנות משתמשת באמצעים של בידור בכדי לענות על הבעיות שהעלתה בפניה התקופה המודרנית. אופן הקליטה המודרני של האמנות לדעתו, הוא שונה. יצירת האומנות היחידה, מאבדת בתהליך "השעתוק" את "ההילה" שנקשרה אליה. בנימין משלב במאמרו את השעתוק החברתי (מונח שהוטבע על ידי קרל מרקס) אותו מזכיר בנימין בתחילת המאמר. כל שעתוק מהווה איבוד של ההילה והאותנטיות.
ההתבוננות ביצירת אמנות בתקופות שונות מותיר רשמים שונים, לאורך השנים
היצירה מקבלת נופך שונה. למשל: פסלי אלילים שסגדו להם בעבר מהווים היום תיעוד אמנותי- תרבותי לתקופה בה נוצרו. בנימין טוען כי יצירת אמנות המופצת בכמויות גדולות מאבדת ערכה האיכותי של מהותה.
בסוף המאמר קורא בנימין מאנשים לצאת למלחמה עבור האמנות. שכן אם לא תיעשה מלחמה זו האמנות עלולה להיכחד.
סיכומים נוספים אודות אמנות בעידן השיעתוק הטכני