העשור השני למדינת ישראל – מביא עמו ניחוחות תרבותיים מן העולם, בנוסף ל''ריענון'' השורות המוסיקליות. כך התפתחו ז''אנרים חדשים
כדוגמת הפופ, הרוק, בתיאטרון וגם בזמר המזרחי.
השפעות מן העולם – זלגו גם הגיעו אל תחומי המדינה הקטנה, שאך החלה לעמוד על רגליה ''באמת'' – אחרי תקופות גאות בטחוניות.
הגדלת נפח אמצעי התקשורת – ובעקבות כך
החשיפה למגוון מוסיקה אחרת מאפנת שירי שנות ה- 50'' ("שירי הו-הו") והשפעות רוסיות למיניהן, החדירה את רוח ה
"שאנסון" הצרפתי (אולי גם ברוח השת"פ המדיני בטחוני שהיה אז ''צמוד'' למול צרפת…) – כגון "סתם יום של חול" / ואת הסגנון
האנגלי – אמריקאי ("ביטלס"/ "אלביס" וכו'') אל האוזן ושוק היצירה הישראלי. חברי הלהקות הצבאיות שגדלו על ברכי היוצרים והמבצעים של ''דור תש"ח'' – החלו (עם שחרורם מצה"ל) לפרוץ אל השוק האזרחי בתחילת שנות ה- 60'' בקבוצות קטנות (
צמדים/ שלשות) – ואחר כך היו לעמודי התווך של תופעת ''הכוכבות'' בתחום הבידור הישראלי והחליפו את דור החלוצים של שנות ה- 50'': שושנה דמארי, יפה ירקוני, אריק לביא ועוד) : חלק מן המעצבים לאותם סגנונות
מוסיקליים עוברים דרך להקת ''בצל ירוק'' – שהגדירו עצמם כלהקת תיאטרון ובידור (אורי זוהר, חנה מרון, נחמה הנדל, זהריריה חריפאי, גבי עמרני, חיים וגליה טופול, עודד קוטלר…), להקת ''התרנגולים'' (יהורם גאון, שייקה לוי, פולי, חנן גולדבלט, גברי בנאי, ליאור ייני)- מהם אחכ" התגבשו ''הגשש החיוור''/ ''הדודאים'' (עם דגש על
מוסיקת ה''פולק'' העממית – עם השפעות חוץ ועוד), שלישיית – אך בעיקר צמד ''העופרים'', שלישיית ''גשר הירקון'' (אריק איינישטיין, בני אמדורסקי, יהורם גאון) – וכמובן נוספים. השפעות נכנסו גם אל תכניות הלהקות הצבאיות הקיימות (ראי המשקף את השוק האזרחי וטעם כלל הציבור… עם טובי היוצרים מן ''האזרחות'') – כדוגמת
השפעות צרפתיות ("היא מדברת לאט" – מ"פרר ז''אק"), "מקצב ה
"סווינג" ("שנינו יחד תחת מטריה אחת"/"דינה ברזילי"), מנהלים מוסיקליים עם נטייה למוסיקת הפופ (אילן מוכיח, יאיר רוזנבלום). בגלל השפעות הדרישה למקצב – כבר אי אפשר היה להגיע להופעה ''רק'' עם האקורדיאון או ה''טמבור וחליל הרועים'', אלא היה צורך בקלידים (
פסנתר/סינתיסייזר),
מערכת תופים (אהרון קמינסקי היה הראשון בלהקה צבאית שהשתמש במערכת תופי ג''אז ככלי סטנדרטי),
גיטרות חשמליות ו
בס. מוסיקת
הג''אז נפוצה הרבה יותר – כולל בתזמורת צה"ל והרכבים רבים אחרים (בהמשך כדוגמת מל-קלר).
בנוסף לאלה – יש להזכיר את פרוייקט "
פסטיבל הזמר" (שנות ה- 60'': חנוך חסון/ ישראל דליות/ יצחק שמעוני – מהיוזמים), אשר נתנו ''דחיפה'' רבתי לכתיבה ויצירה.
הרדיו נכנס יותר ויותר לבתים ושאר מקומות והחל משנת 1968 – גם
הטלויזיה.
חברות התקליטים הרחיבו מאוד את תפוצתן ואת הרחבת מעגל הצרכנים.
הוקמו מועדונים למיניהם – תולדת התפתחות התרבות העירונית – בהם הוצגו הצגות ונערכו הופעות (החמאם). אלה יהיו מאוד חשובים בהמשך הדרך המוסיקלית – לאמנים וסוגי ז''אנרים משניים – ההופכים ל''זרם המרכזי''.
אמצע שנות ה- 60'' נודעת העיר רמלה כ"בירת הרוק הישראלי" (1969 – 1965) ונפוצו בה דיסקוטקים ומועדוני קצב שממש "התחרו" באלה של תל-אביב (ברחוב המסגר…).
אין להתעלם מתחושת המועקה לפני פרוץ
מלחמת ששת הימים, לעומת תחושת האופוריה לאחריה – אשר הניבו סוגי שירים / פזמונים והתייחסות אחרת של חלק מהאומנים והלהקות הצבאיות – כמעצבי ה''קונצנזוס''.
בתיאטרון – בתחום המחזה הישראלי, היו שנות ה- 60'' מעין תהליך התפתחות שהחל מסוף שנות ה- 50'' , כאשר ההדגשה על ארבעה מחזאים עיקריים: ניסים אלוני – התיאטרליות האפקטיבית/ אסוציאציות והתייחסויות מרומזות למציאות הארצישראלית והשפעות הקומדיה הצרפתית ("בגדי המלך החדשים","הנסיכה האמריקאנית" ועוד), נתן אלתרמן – הדרמה הרעיונית/ התמודדות עם שאלות יסוד של ההווה וההיסטוריה ("כנרת כנרת", "פונדק הרוחות"…), יוסף בר יוסף – במימד העומק של הטיפוס והחברה הישראלית ("טורא"), חנוך לוין – מחזות פוליטיים/משפחתיים- קומדיה שחורה (אנטי תזה למחזות ה- 50'' "הוא הלך בשדות"…) כגון "אני את והמלחמה הבאה", "סולומון גריפ" (שניהם בסוף שנות ה- 60''). כל אלה העמידו מעין "אתגר" להציג נורמות חדשות ואיכותיות של מחזאות ישראלית מקורית. למרות כך – יש הטוענים (בן עמי פיינגולד) כי היתה זו קטיעת רצף''פרצו'' קדימה במספר אפיקים מוסיקליים:
שנת 1970 – מוגדרת כ''צומת דרך הרוק הישראלי''. ההשפעות מן העולם היו מאוד משמעותיות על סגנון המוסיקה עצמה וההעמדה. להקות רוק (ל''חימום'' ולהופעות עצמן) הוקמו, ''כוכבים'' פרצו לתודעה בעזרת המדיה שנעשתה מאוד דומיננטית. נפרט מעט (מכיוון שיש שאלה בהמשך על מקור הרוק הישראלי):
· חיקוי ''כבד'' יותר של עולם המוסיקה המערבית באותם ימים (פופ אנגלי, רוק) – בא לידי ביטוי בלהקת הצ''רצ''ילים, או הרכבים רוקיסטיים אחרים.
· מחזמר הלהיט "שיער" – אופנה מוסיקלית, אופנה אידיאולוגית, אופנת לבוש – וכוכבים (צביקה פיק).
· מבצעי השירים – הם ''המרכז'' על הבמה (ולא מחבריהם – שהיו בעלי התהילה בעבר) – והם שרים על עצמם ולעצמם (בשונה מתפיסת הקולקטיב והלאומיות ששלטה אך לפני מעט…).
· סגנון הכתיבה לשירים – אישי יותר, סלנג, יומיומי.
· הביצוע עצמו – צרוד, קולני, מחוספס ופחות מדוייק, רווי ''אפקטים אלקטרוניים''.
· אולפן ההקלטות – משלים את פאנל ה''בישול'' לשירים לצרכי שיווקם.
· התיאטרון המוסיקלי – המחזמר – יותר סטירי, עוקץ פוליטית.
· "המדיה" – שבועונים טלויזיוניים (הקמת מחלקת הבידור בטלויזיה 1974, "עוד להיט", "עד פופ"…).
· תופעת המוסיקה המזרחית – 1970 עולה פסטיבל הזמר המזרחי, זמרי הקסטות, להקות כמו ''העוד'' ואחרות.