מאפייני היצירה מהתקופה הראשונה, השנייה והשלישית בארץ ישראל– והשירים קשורים בהן

פריצת הציונות לקראת סוף המאה התשע עשרה (1882 ואילך) נתנה "אור ירוק" לעליית יהודים מהגולה לארץ ישראל. העלייה נחלקה ל''גלים גלים'' לתקופותיהם, בהן היה איפיון לאנשיה. לכל עלייה הייתה תרומה גם להתפתחות הזמר העברי בארץ ישראל – "העלייה השירית", אשר בתאריי שנותיה – כמעט מקבילה לתיארוך העליות המקובל בספרות.
התקופה הראשונה (1882 – 1903) הייתה של ''חובבי ציון'', מסורתיים ושומרי מצוות, בעיקר מארצות מזרח אירופה בשפות יידיש ורומנית. עיסוק בהחייאת השפה העברית  - בעיקר בנושאי "ציון". רוב השירים עד כה בארץ – היו ממוצא טורקי, או שנקראו "יהודיים" או "שירי חיבת ציון". כעת החלו "לצוץ" שירים בעברית, שנכתבו ע"י יוצרים עולים (עם לחנים לועזיים). בין הבולטים היו:
מרק ורשבסקי,(1845 – 1907) עו"ד במקצועו וזמר מטבעו, על הווי יהודי. מבין שיריו: "שמחת תורה" ואף אוגדני שירים כמו "שירת הדורות" ובשנת 1900 בניו-יורק את "שירי עם יהודיים".
אברהם גולדפאדן,(1840 – 1908) "אבי התיאטרון העברי", כתב אופרטות מוכוונות לקהל היהודי אירופאי (יידיש),ותוכן שיריו היה ציוני מובהק (אף שעדיין לא קמה התנועה הציונית).
אליקום צונזר, (1840 – 1913 יליד ליטא)כתב בעברית יידיש ורוסית (כגון: "שושנה", "המחרשה"). נושאי כתיבתו סבבו על ארץ ישראל והאידיאל (הושפע מעליית הביל"ויים – אף שלא עלה לארץ…ולא ידע את מציאותה),המוסר היהודי בארץ הכולל עבודת חריש האדמה – לעומת תושביה הערביים וכו''.
מנחם מנדל דוליצקי, יליד פולין, חיבר שירים ציוניים בסגנון הרומנטי דאז ("ציון תמתי"…).
נח שפירא, איש מושבת זכרון יעקב, אשר מקובל לומר כי כתב את השיר הארץ-ישראלי הראשון "שיר העבודה" ב-  1895  ("המחרשה"- שבמקורו הוא למעשה של אליקום צונזר ) – מעין מיזוג מוסיקלי מערבי מזרחי/ערבי.
נפתלי הרץ אימבר, עלה לארץ בשנת 1882, חסר שורשים עקביים – אך יצר שירים בכל מקום אליו הגיע (לדוגמא "התקווה" בראשון לציון, "הירדן" וכו'').
הפצת התמלילים נעשתה הודות לשני תהליכים עיקריים: האחד – הקמת מוסדות חינוך עבריים ואשר עוררה את חסרון שירי הילדים בעברית ("יונתן הקטן"."שניים סינים עם כינור גדול"…), השני – הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת.
התקופה השנייה (1904 – 1914) הייתה בעיקר של יהודים שנמלטו מהפוגרומים ברוסיה. אפיונם: צעירים ללא משפחה, יודעי עברית והשכלה, שעלו מתוך בחירה אישית, פיתחו את המפעל הציוני – והשירי (כולל שירונים), כמו גם שיעורי זימרה במע'' החינוך. הקולקטיב (מה"קומונה") היה חשוב- ולא המבצע הבודד מול קהל. אזי התפתחה השירה בציבור וריקודי העם.  כמו כן – אופנת שימוש במלודיות ''מזרחיות'' קיימות ובתוכן טקסטים עבריים ("הכניסיני תחת כנפך","פה בארץ חמדת אבות"…). היוצרים והמלחינים הגיעו בבגרותם המוסיקלית עם אותן השפעות שינקו מ''בית אבא'' – רוסיות/גרמניות/בלקניות.
התקופה השלישית (1915 – 1923) בעיקרה ממזרח אירופה. זו תקופת כיבוש העבודה, ''גדוד העבודה'', תחושת ההגשמה הציונית. לחנים אוקראינים/פולניים/קוזקים נוצלו לטקסטים עבריים בעלי משמעות חלוצית-דתית, המותאמת להווי הנוצר היומיומי בחברה הארץ-ישראלית (שירי חג, עבודה וחלוציות, מצוקה, הומור על הקשיים, שמירה, תל-אביב הקטנה). יוצרים מפורסמים: לוין קיפניס (עבור מוסדות חינוך), יוסף אוקסנברג ("בין פרחי הגן","פעם אחת בחור יצא"), יוסף הפטמן ("אנו נהייה הראשונים"), דוד שמעוני ("אל ספוד"), אברהם שלונסקי ("תה ואורז").