תפיסת האלמוות באפוס גילגמש

אלי מסופוטמיה העתיקה חיו חיי נצח, חיי אלמוות, הם שלטו וניהלו את חיי האדם, משרתם (למעט מספר מיקרים בהם נרצחו במהלך קרבות האלים - כדוגמת תיאמת, אפסו וכד'..).
חיפוש האלמוות בקרב בני האנוש, בעיקר בקרב המלכים והאצולה שחשו כי חייהם מוגבלים לעומת חיי האלים, עולה ממספר מיתוסים ואפוסים במסופוטמיה. חיי האדם הרגיל מוגבלים בזמנם ולאחר סיומם הוא יורד אל עולם השאול, עולם אותו מתארים המיתוסים המסופוטמיים כמקום בו תלוי האדם לפרנסתו ומעמדו בילדיו, לכן נמשך האדם לרעיון החיים הניצחיים  בעולם הזה, בו יוכל לדאוג לעצמו.
באפוסים ובעלילות בהם נדון נושא האלמוות אנו רואים שהאלים מהווים קשר חזק ביותר לנושא, האלים חיים חיי נצח וביכולתם אף להעניקם למי שיחפצו בכך, או למנוע את קבלת חיי הנצח, גורלו של האדם בידם והוא נקבע למוות. מתנת חיי הנצח נועדה ליחידי סגולה שלדעת האלים זכאים לכך לאור מעשיהם (לרוב מעשים למען ולטובת האלים). האלמוות אינו רק המובן הפשטני של המילה, הניצחיות, החיים לנצח בעושר ואושר (בעיקר אם אתה מלך), אלא ישנם גם הבטים נוספים, כגון המשך השם והזרע, היבט זה ניתן להשגה גם על ידי האדם הפשוט, כאשר הילדים הם התנאי להמשכיותו גם בעולם השאול, ולא רק בחיי העולם הזה. בסיפור חזרתו של אנכידו מעולם השאול אנו מבינים שרמת ההישרדות ותנאי האדם בעולם השאול, תלויים במספר ילדיו ובקורבנות שהם מקריבים לאלים.
לעומת זאת ישנם הבטים שנראה כי הם שמורים למלכים ולאצולה, שהרי המגע עם האלים, אותו מגע שמבטיח להם הגנה ואולי אף נתינה של חיי אלמוות שמור למשרתים במקדש ולמלכים, גם היכולת לנצח במלחמות, לבנות מיבנים ולכתוב אסטלות ניצחון והנצחה שמורים למלכים, ולבעלי היכולת הכלכלית לביצוע.
הסיפור הברור ביותר, לחיפוש האלמוות, הוא אפוס גילגמש – אפוס המתאר כיצד מחפש גילגמש אחר חיי הנצח, את שאיפתו להיות מלך לנצח, את הפחד מפני המוות, מפני העלמות.  באפוס נתקל גילגמש במספר אפשרויות הניתנות לאדם כדי למנוע את היעלמותו, את מותו הטוטאלי.
תחילה נלחמים גילגמש ואנכידו (בן זוגו למסע וידידו הטוב) במפלצת "חובבה", גילגמש מסביר את הצורך במלחמה זו בכך שתגרום לכך שיקימו לכבודו אסטלה גם אם ינצח וגם אם לא וכך ישמר שמו לעד, איזה גוון של אלמוות. 
אבל, מותו של אנכידו, מלחיץ את גילגמש, מראה לו שלאדם אין נצחיות, הוא נזעק לחפש תשובה אצל גיבור המבול, אותנפישתים (שאף שמו מרמז על חשיבותו עבור גילגמש, "מצאתי חיים" גם בשמו השומרי – זיאוסודרה – שווה הפירוש ל"חיים של ימים ארוכים") שזכה לחיי נצח מהאלים, אך זה מסרב לגלות לו את הסוד.  
בלוח XI  של האפוס אנו פוגשים את גילגמש לאחר שהצליח לשכנע את אותנפישתים  לספר לו את סוד חיי הנצח שקיבל: "...הנה אני אותנפישתים, אדם זקן, מספר לך גילגמש, המלך הצעיר, את מה שאיש עוד לא זכה לשמוע, כיצד זה זכיתי אנוכי במה שאתה מחפש ומבקש ולא תצליח להשיג, בחיי האלמוות, מספר אני לך סוד זה כדי להראותך כי לא משימה פשוטה היא להוציא מפי האלים את סודם ולהצטרף אליהם בחיי הנצח, אני זכיתי בסוד זה לאחר חורבן גדול לאנושות ומרחם אני עליך , איני רוצה שתמשיך עוד לסכן את חייך הצעירים בחיפוש אחר דבר שאינו בידיך...". אישתו של אותנפישתים עוזרת לגילגמש ומשכנעת לבסוף את בעלה לגלות את מיקום צמח החיים, בו חבוי הסוד לחיי האלמוות הניכספים. אלא שאת הצמח, אותו מצליח גילגמש למצוא לאחר דרך ארוכה, גונב הנחש וגילגמש נותר שוב עם שאיפתו לאלמוות.
כאשר הכל נכשל, חוזר גילגמש לאורוך ומחפש דרך חדשה למנוע את המוות. בסוף התהליך מקבל גילגמש את משמעותו הבסיסית של האלמוות, לפיה יכולים מלכים להתגבר על המוות על ידי: בניית מבנים מרשימים שיישארו דורות אחריהם ויזכרו לנצח בשמם; המשכיות הזרע - הולדת ילדים, ובעיקר בנים מהווה מעין פיצוי על החיים המוגבלים, הבנים הם שידאגו להנציח את שם אביהם, לפאר ולהלל את שמו; הנצחה על גבי אסטלות - הם יישארו לדורי דורות, בעזרת האסטלה יכירו גם הדורות הבאים את המעשים והמפעלים של המלך.
אל-מוות: ניצחיות; " בארח צדקה חיים ודרך נתיבה אל-מות" (משלי יב', כח') "שמך...לעדי עד יחיה שם בדבור אל-מות" (יל"ג, שירה שכה). "אז תשיר כל נפש את שיר האלמות"(כהן, שירים יב') ספר התנ"ך הוא יצירת אלמות, המשורר הגדול קנה לו שם אלמות.             (מתוך: מילון אבן – שושן)