לפי השקפתו של ק. ג. יונג, לכל אדם יש את החלק הלא
מודע בנפשו – זהו חלק הנפש שאינו ברשות התודעה. חלק זה הוא מעין קופסא של זיכרונות
וחוויות אשר "נשכחו" והודחקו, ובתוך אותה קופסא ישנם כמה מדפים - מדף של כאב, מדף של אשמה, מדף של סבל, מדף של גינויים ועוד.
חלק גדול של הלא
מודע הוא ה-"לא מודע הקולקטיבי" – זוהי שכבת הנפש הקדומה, האוצר הגנוז שהורש לנו עוד מימי קדם ומורכב מסיפורים
וחוויות שעברו מדור לדור. חלקם הגדול של סיפורים וחוויות אלו אינו ניתן לתיעוד, אך השפעתם רבה על נפש האדם.
ה-"לא מודע הקולקטיבי" הוא הבסיס הראשוני של האדם נולד, ולמעשה כבר נמצא באישיותו ומדריך אותו להגיב לחיים שלנו בצורה מסוימת. לדוגמא, הבעל שמרגיש מחויבות לפרנסת הבית, האישה שהיא המגדלת העיקרית של הילדים ומהווה את ה-"דבק" של המשפחה (היא אינה רואה את עצמה כמתנדבת אלא עושה דברים אלו כמובן מאליו), האמונה בכוח עליון המשותפת לכל הדתות, וכו'. ניתן לחשוב על דברים רבים נוספים שאנו עושים, ולשאול את עצמנו למה דווקא כך אנו מגיבים? למה אנו חושבים כך? למה אנו מרגישים כך? התשובה לשאלות אלו היא שתגובותינו נרכשו מאבות אבותינו, וזהו הגרעין הראשוני שממנו מתפתח ה-"אני" ואחריו שאר המבנים.
לכל אדם, מכל מקום וזמן, יש את ה-"לא מודע הקולקטיבי" המכיל מוטיבים מכל התרבויות החל מהתרבות המקראית, דרך המצרית, האשורית, הבבלית ועד לימינו. הירושה הזאת, יחד עם הלא המודע האישי של כל אחד מאתנו, מעניק לאדם מאגר עצום של ניסיון וחכמה על-מנת לפתח את אישיותו ולחזק את ה-"אני" שלו. גם כאן, כמו בשתי הכתבות הקודמות של "נכתב בנפש", אני רואה צורך להדגיש שאין אנו צריכים להזניח את מה שקיבלנו או לפחד ממנו, משום שהניסיון והתכונות (גם השליליות) הכרחיים לאדם על-מנת להפוך לשלם.