בין זיכרון והיסטוריה- מחוזות הזיכרון

מה ההבדל בין הדרך בה אנו זוכרים את ההיסטוריה לאופן בו היא קרתה? האם לעיתים אנו נוטים לזכור אירוע מסויים כחשוב בעוד מבחינה היסטורית אין בו משמעות רבה? כך גם הדרך בה אנו נזכור אירוע מסויים שונה בתכלית מהדרך בה תזכר בידי עם אחר או קבוצה אחרת.
מאמרו של פייר נורה מתמקד בהבדל שנוצר בין הדרך בה נזכרת ההיסטוריה בידי האוכלוסייההרחבה אל מול הדרך בה תראה ע"י ההיסטוריון. על כן נורה מציין את ההבדלבין הזיכרון שנבנה ורגיש למניפולציות ושינויים, מתפתח ומשתנה כל הזמןלבין ההיסטוריה שמהווהשחזור בעייתי ולא שלם של העבר. הזיכרון מקדשאירועים ופרטיםמסוימים בעוד ההיסטוריה אינה מוצאת בהם חשיבות אמיתית ומבקשת לחקור ולעיתים להרוס את הזיכרון הקיים ולהרחיבו.בהשתחררות ההיסטוריוניםמחובת הזיכרון הלאומי ומשירותה של המדינהומתוך הביקורתיות של חקר ההיסטוריה כלפי עצמווכלפי הזיכרוןהוציאה את עצמה ממעמדה הלאומי המובהק והפכה את העבר לנוסטלגי פחות וברוריותר, על כןההסתכלות ההיסטורית הפכה להיותכלפי העתיד. גם כך, עדייןנשארוסמליםהיסטוריים רבים עליהם יכול הזיכרון להתרפקולשמר בהם את החשיבותעל אף ההיסטוריה הביקורתית.הזיכרון כיום נראה אולי לפעמים יותר כ"שיגעון זיכרון" וכוללסרטים, בנקי נתונים, ארכיונים ועוד. "שיגעון זיכרון" זה נוצר אולי עקב חוסר רצוננו לאבד את זיכרון העבר הנמוג, כפי שההיסטוריה רק ממחישהיותר עד כדי כמה איננו זוכרים כראוי, ומאפשר לזכור כביכול בצורה יותר מדוייקת. מצד שני שימורכל נתון אפשרי מונע מאיתנולהפריד את המוץ מן התבן ולבסוף פוגע ביכולת להבין את ההיסטוריה.בכל משפחה ניתן למצוא אדםששוקע בשחזור היסטורי של משפחתו או בשימור ותיעוד היסטורי של ההווה. כך על הפרט עצמו מוטלת הציפיה או החובה החובה האישית, המשפחתית והלאומית לזכור ובכך הזיכרון הקולקטיבי או ההיסטורי יכול להפוךלזיכרון אישי-האדם מעריךעצמועל פי העבר אליו הוא משתייך ועל פי קישוריו ההיסטוריים האישיים למאורעות בעבר, אם מאורעות אותם חווה לבד או כאלו אליהם קשור בעקיפין דרך קרוב משפחה,מכראו שייכות לאומית.ההימשכות הנוסטלגית שלנו אל העבר, אל הכפר, אל ימי הביניים או לתקופות אחרות, נמצאת בתחוםהעדין שבין הבלתי מושג והנעלם. אנו בוחנים את העברבמושגי ההווה, או לחילופין בוחניםאת עצמנו במונחים שאינם עוד וכבר לא יהיוביחס לעבר.ההיסטוריון בעבר נתפסכמעביר את ההיסטוריה בדרךהאובייקטיבית ביותר בעודההיסטוריון של ימינומודה שאינו אובייקטיבי ואף משתמש בקשרו האישי עם הנושאכמנוף להבנת ההיסטוריה ולחקרה אוכזכות לעיסוקו בנושא מתוך עניינו האישי ולא רק מתוך חובה כללית. ההיסטוריון הוא זה שמחזיר את החברה אל עיסוקיה במסורתואל הזיכרון שחשוב לחברה לשםהבנת עצמה ובכך הופך ההיסטוריון מאיש בעל זיכרוןלמוסד זיכרון.מחוז הזיכרון יכול להיות אדם, אירוע, מקום או כל נושא היסטורישנחרט בזיכרון הקולקטיבי כסמל מכונן,סמל הממשיך בתקופות הבאות, מתנתק ממשמעותו הספציפית והזוכרים אותו מוצאים בו משמעות גם לימינו (כך למשל בתרבות הישראליתהפכו הרצל, תליית הדגל באום רש-רש, רצח רביןלמחוזות זיכרון המסמלים דברים מעבר למשמעותם הספציפית בזמנם). חוזקם של מחוזות הזיכרון ביכולתם לפשוט צורה ולהשתנות ע"פ התקופה בה הם מוזכרים.
על כן,מידע היסטורי יהפוךלמחוז זיכרון, לזיכרון משמעותי,רק אם הדמיון נותן לו הילה סמלית. נדרשרצון לזכור וכך תקופה שתשאיר אחריה דבריםשניתן לזכורתכנס למחוז ההיסטוריה אך לא בהכרח ימצאו בה מחוזות זיכרון שדורשים להיות בעלי משמעות.ספרי היסטוריה מהווים שימור למחוזות הזיכרון, בצד שימור ההיסטוריה,והם אלו המעבדים מחדש את הזיכרוןודואגים להמשך הזיכרון. כך גם קורה שישנם מאורעות משמעותיים שלא זוכים להיחשב כמחוז זיכרון ולעומתם מאורעות מרכזיים אך פחות חשובים שזוכים להיזכר עד היום. בימינו החדשות הן המנסות, לעיתים ללא הצלחה, ליצור אין ספור מחוזות זיכרון ולתת משמעות למאורעות קטנים כגדולים.הדבר המשמעותישהופך את מחוז הזיכרון לחשוב טמוןבהתנתקותו מהפן ההיסטורי ומהקשרו התקופתי המחייב, והישארותו כסמל חשוב על אף השתנות ההיסטוריה.