בושה. 35מ'מ, שחור-לבן, 103 ד'. בימוי:
אינגמר ברגמן, 1968, שוודיה.
זהו אחד הגדולים שבסרטיו של ברגמן,
ומהפחות-ידועים שלו. סרט פשוט ועמוק, מהיר יותר מסרטיו האחרים.זהו סרט אפלולי על פעולה ומלחמה המביא מסר אנטי מלחמתי חזק לא פחות מ 'להציל את טוראי רייאן' המודרני ועתיר האמצעים.
אווה (
ליב אולמן) ויאן (
מקס פון סידוב) רוזנברג-זוג מוסיקאים שפרשו מזה ארבע שנים לכפר שבאי מבודד (בארץ חסרת שם בעתיד הקרוב), מתקיימים בצניעות מגינת ירק וכמה תרנגולות.
קולות מלחמה רמים פותחים את הסרט עוד לפני הכרותינו עם גיבוריו, והתמונה הראשונה היא חדר השינה שלהם לפנות בוקר, כשצרימת השעון המעורר קוטעת את שנתם.כבר כאן אנו עדים להבדלי אישיותם ומזגם. אווה ממהרת למשימות היום, ואילו יאן עדיין שרוי בשרידי חלום שבו האזין לקונצ'רטו הברנדרבורגי(של באך) והתעורר בבכי.
הבוקר לכאורה שליו ורגיל, אך כמה סימנים מרמזים על הבאות: פעמוני הכנסיה מצלצלים ביום חול, הטלפון המקולקל מצלצל פתאום, משאיות צבאיות עוברות .
בני הזוג מתכוננים לצאת למכור את תותי השדה שגידלו, ואווה מחכה ליאן במכונית, אך הוא נשאר בבית ובוכה בכי מתמשך ועצוב.בדרכם מתברר להם שמלחמת האזרחים המתמשכת שעד כה פסחה על האזור, מתקרבת ובאה בצעדי ענק.
בהמשך,אווה משיחה את לבה לפני בעלה: היא רוצה ילדים. עכשיו. בטרם מסתיימת שיחתם, מתחילה הפגזה כבדה והם בורחים.המלחמה מתפרצת אל תוך חייהם. יאן מתעלף ,לבו חלש. הוא רגיש ועדין נפש, אינו מסוגל לגעת בכלי נשק. בתוך המהומה, ברגע של הפוגה,יאן מספר לאשתו על פמפיני, בונה הכינורות שבנה את הכינור שלו.הוא מנסה להתעודד על ידי נגינה,אולי להפרד לנצח מכינורו האהוב, אבל ידיו פצועות. מבקש מאווה לנגן, אבל היא המומה עדיין.
המכות ממשיכות ובאות עליהם בזו אחר זו, והיותם א-פוליטיים אינה מצילה אותם, אלא להיפך: הם נחשדים על ידי שני הצדדים בבגידה. עדיין עם חבילות וצרורות במכוניתם,הם מוחזרים לביתם והוא נהרס עד היסוד.
חסרי כל בדרכים, בקור, בעת שהם יושבים בצריף רעוע, אווה אומרת:
לפעמים הכל נראה לי כמו חלום.
לא חלום שלי, אלא חלום של מישהו אחר.
יום אחד מישהו יתעורר ויחוש בושה.
הצופה בסרט אוסף אחת לאחת את הנקודות שמנקודת מבטם יכולה להיות בהן בושה: בושתו של הבעל שאינו מסוגל להביא לכך שאישתו תהרה; בושתה של האישה שנאלצה לבגוד בבעלה עם הקצין המנצל את העובדה שחייהם תלויים בו; בושתם של שניהם על כך שרגעי האימה מונעים מהם להיות נאמנים לעצמם ולערכי שמירת החיים ; בושתם על כך שהם נאלצים לחיות בעולם שבו זרועים מוות והרס, עולם ששכח מהו הומור.
דרך החתחתים שהם עוברים ,לעתים מקרבת אותם בדאגתם זה לזו ולעתים מרחיקה ומבליטה את השוני ביניהם ואת מגרעותיהם.מתברר שבמצבים כאלה יאן יעשה הכל כדי לשרוד, ואילו אווה ממשיכה לתת אמון, לרצות לעזור ואיננה
מסוגלת לשאת אלימות. היא נהיית יותר כועסת, הם רבים ומתפייסים. עולמם, עולם של
מוסיקה ותמימות, מתנפץ ללא השב ומעמיד בספק לא רק את המשך נישואיהם, כי אם את קיומו של המוסר האנושי. העולם כולו מתכחש לצורך העמוק של הלב האנושי במוסיקה ובאמנות.'בוז לחירות המקודשת של האמנות, לעצלות המקודשת של האמנות...'
יאן הרגיש ורך הלב שאינו מסוגל לאחוז אקדח, עומד במצבים שבהם אין לו ברירה אלא להרוג.אווה הנאמנה לבעלה מגיעה לכך שבלית ברירה נותנת את גופה למען יוכלו להמשיך לחיות.הם בורחים בסירת פליטים, גופות חיילים צפות סביבם, נגמרת טיפת המים האחרונה לשתיה,אווה הוזה: 'מה יהיה אם שוב לא נוכל לדבר זה עם זו?' היא מספרת ליאן על חלום שחלמה ובו טיילה במורד יפהפה, שמצידו האחד בתים לבנים עם קשתות גבוהות ועמודים, ומצידו השני גן מוצל עם עצים, ומתחתם מים ירוקים זורמים. בגן קיר גבוה מכוסה שיחי שושנים. מטוס עובר מעל ושולח אש בכל, 'אך זה לא היה נורא כי זה היה יפה.בעוד אני צופה בהשתקפות השושנים במים, אני מחזיקה בידי את בתי התינוקת, חשה את שפתיה נוגעות בלחיי...וכל אותו זמן ידעתי ששכחתי משהו שעלי לזכור. משהו שמישהו אמר...'היא שכחה בזמן המלחמה מה שלמדה. כמו אמה לפניה, לא תהיה מסוגלת להעביר שום שיעור של חיים לילדה שלה, ולכן מעגל הבושה והבורות ימשיך.