בספרו
מעבר לטוב ולרוע, פרידריך ניטשה תוקף בחריפות את הנחותיהן ומסקנותיהן של פילוסופיות המוסר השונות שקדמו לו. הפילוסופים
שהגו אותן ראו עצמם כאוהבי אמת חסרי פניות ואת התורות שיצרו כמוחלטות, אובייקטיביות ונצחיות. לעומתם,
ניטשה טוען כי כל פילוסוף פועל והוגה מתוך הקשר של תקופה, מעמד, אישיות ועוד מאפיינים אישיים, שאין להשתחרר מהם ללא מודעות וכוונה. חשיבת הפילוסוף מונחית ומכוונת ללא ידיעתו על ידי האינסטינקטים שלו, והתורה שהוא יוצר אינה אלא דרך להצדיק את דעותיו הקדומות ואמונותיו הסובייקטיביות. לכל פילוסופיית מוסר מטרה ואינטרסים, המעידים יותר מכל על יוצרה.הפילוסופים חתרו להגיע לגילוי
האמת, אותה זיהו עם הטוב והמועיל, והציגו עצמם כשומריה. לדעתם, ה"אמת" היא ניגודו של ה"מוטעה", והיא יחידה ואחידה. כשפילוסוף האמין שהוא יודע מה האמת, הוא שאף להפוך את האמת שלו לאמת של כולם.התנגדותו של ניטשה נובעת מראייתו השונה את
מושג האמת. הוא גורס כי אין ניגוד מהותי בין אמת ל"מוטעה", אלא דרגות שונות של "מוטעה". ערך האמת אינו גבוה מערך המדומה והיא יכולה להיות רחוקה מן הטוב והמועיל, ואפילו מזיקה, מסוכנת ובלתי-מוסרית. אין אמת וטוב משותפים. האמת יחסית ואישית, כפי שהטוב והמועיל משתנים בהתאם לאדם ולחברה המדוברים. לדעת ניטשה, המרדף אחר האמת הוא צביעות. דווקא אי-האמת, באמצעותה מקרב האורגניזם את העולם הזר והופך אותו מוכר ומובן, היא שנחוצה לשם החיים וההישרדות.
יצר הדעת של האדם הוא שכלול של רצונו לאי-דעת, אי-אמת.
המדע, שנובע מיצר הדעת, הוא דרכו של האדם להסביר את העולם בצורה מיתולוגית, לזייפו ולפשטו, על ידי מושגים בדויים, כמו "חוק", "יחסיות", "עילה", "מטרה", וכו'. המדע מתיימר לספק אמיתות אודות הטבע וחוקיו, אך בפועל הוא מספק תמונה מוטעית ומומצאת של העולם.הפילוסופים שאפו להגיע ל"הכרה" מוחלטת ולהוכיח את הקיום הוודאי של "האני". הם מניחים שהנפש היא ישות אטומית (בלתי מתחלקת), ושהאני הוא "ודאות בלתי אמצעית. דעתו של ניטשה על
מושג הנפש והאני שונה: הוא חושב שהנפש בת מוות, ואינה אטומית. היא מהווה מבנה המאגד ישויות רבות, כלומר, לאדם יש נפשות רבות, והוא ממציא את "רוחו", מתחפש ומסתתר מאחורי מסכות. היותו של ה"אני" הגורם לפעולות ולחשיבת האדם הינה השערה בלבד.האמונה ב
חופש הרצון היא אשליה יהירה, המשחררת את האדם מהשפעות ומטילה עליו את מלוא האחריות למעשיו, ללא תלות באלוהים, בעולם, בחברה וכו' – האדם הוא "עילת עצמו". לשיטתו של ניטשה, כל אדם מושפע, במודע ולא במודע, מגורמים רבים, ורצונו אינו יכול להיות חופשי.כנגד התורות והאמונות שהוא פוסל, מציג ניטשה את "
הרצון לעוצמה". כל יצור חי ומונע מכוחו של רצון יחיד ועז – הרצון לעוצמה. כל הפעולות, היצרים והמחשבות של האדם נובעות מרצון זה, שהינו רצון החיים. השקפה זו אינה מותירה מקום לפילוסופיית
המוסר ולמסקנותיה – על כל גוף להיות התגשמות הרצון לעוצמה ולשאוף לגדול ולשלוט – לא מתוך מוסריות או אי-מוסריות, אלא מפני שהוא חי והחיים הינם הרצון לעוצמה. הפעולות הנובעות מתוכו, כמו "ניצול", "אלימות", ועוד, נחשבות בלתי-מוסריות, אך הינן כורח החיים. לכן אין מקום לעיסוק במוסר. תורות המוסר הרואות את הסבל כדבר שלילי ושואפות לבטלו פועלות נגד בעלי הרצון לעוצמה. המוסר, התרבות וביטול הסבל גורמים להחלשת האדם, משמע החלשת כוח רצונו. הסבל והסכנה הם התנאים המאפשרים את ההתפתחות וההתקדמות האנושית, כשהם מעצימים את רצון החיים, והופכים אותו לרצון לעוצמה מוחלט. ה"טוב", אותו ראו הפילוסופים כמטרת על וכתשובה לכל בעיות האדם, "מרדים" את האדם ולא מפתח את יכולותיו. דווקא מה שנחשב כ"רע", הוא שמאפשר את ביטוי הרצון לעוצמה והגשמתו, ועמה את שיפור וקידום האדם.