ההליך – בג"ץ 3799/02 .
צדדים – עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ו– 6 אחרים
נגד – אלוף פיקוד מרכז בצה"ל ו– 3 אחרים . שופטים – א' ברק מוביל , פה אחד – מ' חשין ו– ד' בייניש .
תאריך מתן ההחלטה – 6/10/2005 .
כללי
– בלחימתו בשטחים מפעיל צה"ל נוהל מבצעי הקרוי – " אזהרה מוקדמת " ( בשמו הפחות פורמלי – " נוהל שכן " ) . על פי נוהל זה ( מעוגן בפקודות הצבא ) רשאי כוח מבצעי , בנסיבות של כיתור מבוקש ולקראת מעצרו – " לשאול " אזרח שכן– באם מוכן הוא , להיכנס לבית מכותר ( כדרך משל ) ולבדוק האם המבוקש נמצא שם ? האם
אזרחים תמימים איתו ?? כמו – להעביר את דברי הצבא , מפקד הכוח לאותו מבוקש ( בדבר כניעה , ניהול משא ומתן וכו... ) . רעיון היסוד לגבי דידו של הצבא בשימוש בכוח דינן – הינו – פעולה כירורגית מקסימלית לאיתור ומעצר מבוקש מבלי לסכן חיי אזרחים חפים מפשע הנמצאים בבית או במסתור המבוקש , זאת כמו – מניעת סיכון החיילים עצמם .
השאלה שבמחלוקת –
כלום , רשאי הצבא , כדין (
הדין הבינלאומי בעיקר ) עושה הצבא- כאשר משתמש הוא באזרחים לא מעורבים ולא קשורים כלל לפעילות המבצעית על מנת להימנע מתסבוכת מיבצעית ואפילו מסיכון מיותר של אזרחים חפים מפשע ??
פסיקת בית המשפט –
על פי הדין הבינלאומי , אין הצבא רשאי לערב אזרחים לא קשורים ללחימה- כלל וכלל בפעילותו הצבאית ( ככובש וכתופס שטח , על פי אמנת ז'נבה הרביעית ) .אין הצבא מכללא יכול לגייס למלחמתו אזרחים לא לוחמים בשטח כבוש / תפוס . גם אם ניתנת לכאורה הסכמתו של האזרח – הרי שמכללא – בשל יחסי האי שיוויון שבין הצדדים ישנו חשש ממשי לאי קבלת הסכמה חופשית ומדעת , אלא הסכמה שבעיקרון כפויה היא . גם על פי סעיף 8 לאמנת ג'נבה הרביעית – אזרח דינן לא יכול למעשה להתנות ולוותר על זכויותיו בכל הנוגע לדין ההומניטרי ( כשם שאדם כדרך משל לא יכול לוותר על זכותו לקבלת שכר מינימום ) . אשר על כן – גם אם הדבר תועלתי , ועשוי לחסוך בחיי אדם – אין כלל להיכנס למצב בו אזרח תמים יתן הסכמה למראית עין , אבל למעשה – הסכמה כפויה לאקט מבצעי מסוכן שכזה . בפועל קשה לראות כיצד הצבא יכול היה להבטיח את שלומו של " שכן " דינן – הגלישה או סכנת הגלישה לפרקטיקה אסורה במבצעים שכאילו הינה כה גדולה , עד אשר יש לאוסרם כליל . (לפסק הדין באתר בתי המשפט – http://elyon1.court.gov.il/files/02/990/037/a32/02037990.a32.HTM)