המשורר וההזיה

מהיכן לוקח משורר את החומר ליצירתו ואיך הוא מצליח למשוך אותנו אחריו? גם אילו היינו מצליחים לענות על השאלה הזו, זה לא היה הופך אותנו למשוררים. המשוררים עצמם רוצים לצמצם את המרחק ומבטיחים כי בכל אחד חבוי משורר.
פרויד מקביל את משחקי הילדות לשירה. כשילד משחק הוא מסדר את העולם על פי רצונו, ומתייחס לכך ברצינות רבה אפילו שהוא יודע שזו לא המציאות.
פרויד מתייחס לשתי המשמעויות של "משחק" ומציין כי במחזה, גם דברים שלא גורמים הנאה במציאות עשויים לגרום הנאה במשחק, ורגשות מעציבים יכולים לגרום נחת רוח כשצופים בהם במחזה.
ההיזכרות של מבוגר במשחקי ילדותו מלווה בהומור. מבוגר מחליף את המשחק בהזיה, אך בעוד ילד משחק בגלוי, המבוגר הוזה בסתר. חולי עצבים הם אנשים שהכורח מכריח אותם לגלות את ההזיות שלהם – לרופאים. פרויד מסיק מהזיותיהם של החולים על ההזיות הקבועות של הבריאים (שלא לומר – של עצמו... J)
ההזיה היא משאלה שלא באה על סיפוקה, לכן אדם מאושר לחלוטין איננו הוזה. ההזיה היא תיקון למציאות שבה לא סופקה המשאלה.
ישנן שתי מגמות בהזיה:
"משאלות שאפתניות להגבהת האישיות"
משאלות ארוטיות.
נשים הוזות כמעט רק משאלות ארוטיות, מכיוון ש"כיסופי האהבה שלהן בולעים את השאפתנות" בעוד גברים הוזים הזיות משני הסוגים.
פרויד מבקש, עם זאת, להדגיש את המיזוג של שני הסוגים האלה ולא את השוני ביניהם. פרויד מדמה את השילוב לתמונות מזבח המצוירות על קיר, בהן נראית דמותו של בעל הבית מציצה מאחור, כך גם בהזיות השאפתנות יש גבורה ברקע כלומר – גם לשאפתנות יש משמעות ארוטית (לרגע חשבתם אחרת?) . הסיבה להסתרה היא החינוך שקיבלנו – חינוך לצניעות. (נשים לצניעות פיזית וגברים שלא להתרברב).
ההזיות שלנו משתנות כמובן עם הזמן, אך בכל הזיה יש את שלושת הזמנים: יש בה עילה מן ההווה, שמבוססת על זיכרון מן העבר, והוא מוביל אל היטל לעתיד שהוא הגשמת המשאלה. הדוגמא שמביא פרויד היא של צעיר עני שהתייתם מהוריו בילדותו הנמצא בדרך לראיון עבודה שאורגן לו, הוא יחלום על איך הוא יתקבל לעבודה, יכיר את בתו של המעסיק שלו, יינשא לה יקים משפחה ובבוא העת גם יירש את אביה של אשתו. כך הצעיר העני (הווה) והיתום (עבר) השיג בהזיה עתיד שיש בו גם משפחה וגם עושר.
השתלטות ההזיות על האדם תיצור נוירוזה או פסיכוזה. הזיות הן הצעד הנפשי המקדים את אותות הסבל שעליהם קובלים פציינטים.
גם חלומות לילה הם הזיות, והביטוי "חלומות בהקיץ" המשמש אותנו כשם נרדף להזיות, מעיד על הקשר. החלומות פחות מובנים, בגלל שבלילה מתעוררות גם המשאלות שאנחנו מתביישים בהן וחייבים להסתיר אותן מעצמנו. מרגע שעמד המדע על משמעותם של "סירוסי החלום" הרי שהחלומות המפורשים הם כמו הזיות, אומר פרויד.
האם ניתן להשוות את המשורר להוזה ואת יצירתו לחלום בהקיץ?
פרויד מבחין בין משוררי האפוסים בעת העתיקה שהשתמשו בחומרים מן המוכן לבין משוררים הבודים את יצירתם "לכאורה בעצמם". ביצירות מן הזן הפחות מוערך או יומרני, כלומר רומנים, נובלות וסיפורים, לכל יצירה יש גיבור. המחבר רוצה שנאהב את הגיבור ודואג, שהוא לא ייפגע. פרויד בטוח שאם סיים לקרוא פרק שבו מוטל הגיבור פצוע ושותת דם, הרי שבפרק הבא הוא יינצל. הוא תולה זאת באותה תכונה האנושית שדוחפת אנשים למעשי גבורה מסוכנים באמונה שלא ייפגעו (לקפוץ למים כדי להציל אדם אחר, להסתער על סוללה תחת אש וכד'). הוא רואה את "הוד מעלתו האני" בגיבורי כל החלומות בהקיץ וכל הרומנים גם יחד. כשכל הנשים בסיפור מתאהבות בגיבור – גם זה חלום בהקיץ של המחבר. החלוקה לטובים ולרעים תוך התעלמות מהגיוון שיש במציאות – גם היא תופעה הנובעת מהיות הסיפור הזיה, וגם כאשר הגיבורים יצירי דמיונו של המשורר שונים מאוד מהמופת של חלום בהקיץ – עדיין נראה לו שיש זיקה למופת הזה.
ברומאנים פסיכולוגיים רואה פרויד פיצול של האני של המשורר לכמה גיבורים. הגיבור המרכזי, שהוא היחיד שדמותו מתוארת מבפנים, צופה בשאר הדמויות, אך גם משתתף בעלילה.
רומאנים אקסצנטריים לכאורה סותרים את טיפוס החלום בהקיץ, כי הגיבור לא משתתף בעלילה, רק צופה בה, אך גם זה בעצם שינוי גרסה של חלום בהקיץ.
כדי לעמת את המשורר וההזיה, היצירה והחלום, צריך שהיצירה תתגלה כ"גורם נושא פרי". ולשם כך נבדוק את זיקת היצירה לשלושת הזמנים, כמו שבדקנו קודם את ההזיה, ומתוך כך נבחן את הזיקות בין היצירה לבין חיי המשורר. הסכמה תהיה אם כן: חוויה אקטואלית (הווה) מעלה זיכרון חוויה קודמת (עבר) המובילה למשאלה, ולסיפוק המשאלה ביצירה פיוטית. ביצירה זו יש, אם כן, סימנים גם ליסודות העילה הטריה וגם לזיכרון הקדום.
פרויד מודע לפשטותה של הסכמה. הדגשת מקומו של זיכרון הילדות בחיי המשורר נובעת מן ההנחה המוקדמת שהשירה היא תחליף למשחקי הילדות, כפי שנדון קודם.
בהתחלה פטר פרויד את המשוררים העתיקים של האפוס, כעת הוא חוזר אליהם בקצרה, ומסביר שיצירות שהן עיבודים של חומר מוכן וידוע (כלומר: מיתוסים) הן כנראה "השרידים המסורסים" של הזיות-משאלה של עמים שלמים.
דנו רבות בהזיה, אבל מה עם המשורר? הלא אמרנו שההוזה משתדל להסתיר את הזייתו. גם אילו היה מגלה אותה לא היה גורם לנו בכך עונג, אלא רתיעה או לכל הפחות אדישות, אם כך – במה נבדל המשורר מההוזה?
ההנאה נובעת ממקומות רבים, וזהו סודו של המשורר איך הוא עושה זאת. פרויד סבור שהטכניקה המובילה לכך טמונה בהבדלים בין כל אני נפרד לזולתו – כלומר בין אדם לאדם, והטכניקה הזו היא מקורה של אמנות השירה. הוא יכול לנחש שני אמצעים של הטכניקה:
המשורר ממתן את צביונו של החלום הא6נוכיי ע"י שינויים והעלמות.
המשורר "משחד" אותנו בגרימת נחת רוח אסתטית, כלומר ע"י האסתטיקה בצורת ההגשה של ההזיות.
זוהי הפקת הנאה המוצעת לנו כדי לשחרר הנאה גדולה יותר הנובעת ממעיינות נפשיים עמוקים יותר, ופרויד מכנה זאת "פרמיה של פיתוי" או "קדם הנאה". לדעתו כל הנאה אסתטית שגורם המשורר – טבועה בה קדם-הנאה כזו, וההנאה האמיתית מיצירה היא ב"שחרור מתיחויות בנפשנו", כלומר: המשורר מאפשר לנו ליהנות מהזיותינו שלנו ללא בושה וללא מוסר כליות.