מערות
צדקיהו וירמיהו בירושלים / דותן גורן
מערת צדקיהו.
בחומת
ירושלים-העתיקה כמאה מטרים צפונית-מזרחית לשער שכם
(באב אל עמוד), נמצאת הכניסה למערה הידועה בכינויה "מערת
צדקיהו" (מע’רת -אל-מחג’אר). אורכה כ- 225 מטרים ושטחה כ- 900 מ"ר. האגדה מספרת כי מערה זו הוליכה עד לערבות יריחו, ודרכה נמלט צדקיהו אחרון מלכי יהודה מפני הבבלים כובשי
ירושלים בשנת 587 לפנה"ס. בספרו "תולדות מלחמות היהודים" מכנה יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) את האתר בשם "מערות המלכים", ובעקבותיו נודעה המערה בשם "מחצבות שלמה המלך" (King Solomon’s Quarries). לאמיתו של דבר שימשה המערה מחצבת ענק לאבני בניין מהסוג שנקרא בפי הבנאים "מלכה", הווה אומר המלכותי. זהו חומר בניין מעולה ונוח לבנייה, שכן הוא אינו מתפצל לשכבות וניתן לחצוב ממנו גושי-ענק לבנייני מלכות ופאר. לא מן הנמנע כי באתר זה נחצבו אבני-הגזית להקמת בית-המקדש.
בעקבות מגפה שפקדה את א"י בשנת תקע"ב (1812), נפגע קשות אזור הגליל ורבים מיהודיה האשכנזים של צפת נמלטו לירושלים. אך בהיותם נגועים במחלה המדבקת לא ניתן להם אישור כניסה לעיר, ובלית ברירה נאלצו הפליטים לשבת שמונת ימים במערת צדקיהו. בזמן זה שכר עבורם פקיד עדת הספרדים שני בתים קטנים של ערבים בסמוך לחומת העיר, שם המתינו במשך חודשים רבים להרשאת כניסתם העירה. במהלך שנות השלושים של המאה התשע-עשרה החלו נוסעים וחוקרים לבקר במערה שכונתה בפיהם "מערת הכותנה", אולם כעבור זמן מה נחסם פתח האתר. בשנת תרי"ד (1854) גילה המיסיונר האמריקני ג’יימס טרנר ברקליי (Barclay) את הכניסה למערה וסייר בה.
בשנים הבאות הוסיפו חוקרים ונוסעים לתאר את מערת צדקיהו ועמדו על אפשרויות הביקור בה. בקרב חברי אגודת ה"בונים החופשים" התקדשה המערה מאחר ואלו האמינו כי בנאי בית-המקדש חצבו במקום את אבנים לבנייתו ומשום-כך נהגו לערוך במקום את כנסיהם הסודיים. במקורות יהודים משלהי התקופה העות’מאנית נאמר כי בני ירושלים סיירו במערת צדקיהו, אך חלקם נתקלו בקשיי התמצאות במקום, שהביאה במקרים אחדים להיעלמותם של מספר אנשים בתוכה. לא ייפלא אפוא נסגר כי המערה בדלת ברזל והמפתח הושם למשמרת בבית מועצת-העיר. בשנת תרס"ד (1904) הורה פחת ירושלים לעירייה ליפות את המרכז המסחרי ליד כיכר שער יפו, ובשנת תרס"ז (1907) נחנך במקום מגדל שעון כאשר האבנים הלבנות לבנייתו נחצבו במערת צדקיהו.
בתקופת המנדט הבריטי הוכשרה המערה לביקורים, והותקנו בה עמודים לאורך נתיבה המרכזי. במהלך מלחמת העולם השנייה נבנה לפני פתח המערה קיר מגן והאתר יועד לשמש כמקלט ציבורי כנגד הפצצות מן האויר. עם שחרור ירושלים בשנת תשכ"ז (1967) החלה העירייה להכשיר את האתר לביקורי קהל. לשם-כך נוקתה המערה, והורכבה בה תאורה מתאימה. בשנים אלו נפתחה המערה לציבור הרחב משעות הבוקר ועד לאחר-הצהריים, כאשר בכניסה אליה נגבה תשלום עממי.
מערת ירמיהו" או "חצר המטרה".
מנגד ל"מערת צדקיהו" שוכנת "מערת ירמיהו" הידועה גם בכינויה "חצר-המטרה". המסורת היהודית זיהתה את האתר כבית-הכלא אליו הושלך הנביא ירמיהו בפקודת צדקיהו מלך יהודה. מאוחר יותר יחסה המסורת העממית בקרב יהודי ירושלים את המקום ל"בית הסקילה" הנזכר במשנה. אתר-היסטורי זה קודש גם בידי המוסלמים, שמסרו על הימצאות קברי אישים רמי-מעלה במתחם, וכן בידי מספר מוסדות נוצריים שחבריהם האמינו כי במקום זה נערכה צליבת ישו. שלא כבימינו יוחסה לאתר זה חשיבות רבה במהלך המאה התשע-עשרה, ולכן עמדו חוקרים ונוסעים בכתביהם על ביקורם בו. מעדויותיהם עולה כי הבעלות על המבנה הייתה מוסלמית, ובפתחו עמד שומר שגבה "בקשיש" מהמבקרים. לדבריהם היו פזורים בפנים החצר קברי מוסלמים ובור מים.