רקע תורני ליצירתיות

רקע תורני ליצירתיות.
בריאת העולם כבסיס ליצירה
"בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ.."
ספר בראשית- הספר הפותח את התנ"ך , הספר הנמכר ביותר בעולם ומקור המסורת היהודית, פותח בתיאור בריאת העולם יש מאין על ידי הקב"ה, תיאור הבריאה הינו חגיגה של יצירה, הבורא המכונה גם יוצר, בונה עולם חדש ומופלא במאמר פיו כפי שנכתב במדרש על הפסוק,
ה' אומר ויהי- זו אחר זה נוצרים השמים הארץ וכל החי שעל פני האדמה.
חז"ל לימדנו שעל האדם ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא "מה הוא רחום, אף אתה רחום.."
כלומר כדי לדבוק בו, על האדם לחקות את ההתנהגות של הבורא, אם הבורא יוצר בעצם ניתן לומר שמצווה על האדם להיות יוצר גם כן.
יצירת האדם
השיא של תהליך בריאת העולם הוא יצירת האדם, פאר הבריאה, האדם נברא ביום השישי היום האחרון של ששת ימי המעשה , ובבריאתו אחרון הוא מתמקם בדרגה הגבוהה ביותר מכל הנבראים והקב"ה אומר עליו "נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו" כלומר באדם יש משהו שדומה לאלוקה, ששואף לדבוק בו. לאחר השיא מגיעה השבת, המנוחה מהיצירה, ושם הקב"ה מעיד ומזכיר "ויברך את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות"<1> העולם בנוי על המלאכה של כל השבוע, אותה היצירה היא חלק בלתי נפרד ממהותו של האדם (שתפקידו לחקות את הבורא) ובלעדיה לא היה ממה לשבות.(ולא היה את מי לחקות..)
יצירת האשה
בהמשך ספר בראשית ישנו תהליך בריאה נוסף שניתן ללמוד ממנו רבות – יצירת האשה.
האשה נבראת לאחר שהאדם קרא שמות לכל החיות<2> –תהליך קריאת השמות אף הוא תהליך של יצירה שהרי נתינת שם אינה סתמית, אלה יש לה משמעות רבה – כלומר כאן רואים את האדם כבר מתחילת היותו בעולם מתפקד כיוצר. לאחר קריאת השמות ראה האדם שכולם בזוגות ורק הוא לבדו ולכן ביקש לו בת זוג. וה' ברא מהצלע שלו את חוה.
אולם בבראשית פרק ה' נכתב : " זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם ויקרא שמם אדם ביום הבראם" .לכאורה יש כאן סתירה שהרי אמרנו שחוה נבראה אחרי האדם ובפסוק נאמר שנבראו יחד. המדרש מבאר את הסתירה : "בשעה שברא הקב"ה את האדם דו פרצופין בראו וניסרו.."<3>.
כלומר האיש והאשה נבראו יחד מחוברים והק"בה ניסר אותם לאחר מכן.
תהליך הנסירה
מדוע ניסר הקב"ה את השלם ויצר מציאות של פירוד?
עניינו של תהליך הנסירה הוא לאפשר היפרדות של חלקים, דיפרנציאציה מובחנת, פתיחת מרחב מחיה למרכיבים שונים לשם היווצרותם היחודית והבלתי תלויה. תהליך זה של הבדלה מצוי לאורך כל תיאור הבריאה –אפשר שהוא המפתח לה.
ההפרדה יוצרת אפשרות ליצירה כי היא יוצרת יכולת לפתח כל חלק את היחוד שלו , ואז החיבור המחודש יוצר שלם משוכלל יותר, וגורם להפריה הדדית של שני הצדדים.
הניסור גורם לחיפוש על מנת להתאחד מחדש, ובעצם כל תהליך של חיפוש הוא תהליך של יצירה. הרמח"ל <4> מסביר את תכלית הניסור כאופציה לשתף את האדם בקיום העולם על ידי נתינת בחירה חופשית, כאשר האדם היה מחובר הוא היה מרוחק וכפוי וכאשר הוא מנוסר הוא מתחבר ובוחר.
הנסירה אפשרה היווצרות של מרחב יצירתי. כוחה של הנסירה הוא בתנועתה - בהיותה תהליך.
השירה הנובעת מתוך הנסירה והחיפוש
תהליך היצירה והחיפוש, שנמצא בו האדם מאז הנסירה, הינו תהליך קשה וכואב שדורש הרבה הקרבה מן האדם – הקושי יוצר התעצמות של כוחות היצירה- אבל מתוך הקושי יכולה להיוולד שירת היצירה, כדברי ר' צדוק הכהן מלובלין: " כי עניין השירה להשי"ת הוא ההכרה שהשי"ת הוא המנהג בחסדו כל דור ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ליתן חיים לכל חי, וכאשר הנברא מכיר ענין זה על בוריו דבר זה הוא שיר תהילה להשי"ת..כי כאשר נשתנו סדרי בראשית נתווספה הכרה חדשה אצל כל בריה שאין עולם כמנהגו נוהג מעצמו...וכל חידוש מעורר החדשו בלב וממנו יתמלא פיהם תהילתו יתברך, ולומר לפניו שירה חדשה"<5>.
רבי צדוק מלמד על השירה שנובעת מתוך תהליך ההתבוננות בעולם ובפלאי הבריאה, התבוננות תבונית יוצרת השתאות , והשתאות יוצרת שירה חדשה –כלומר יצירה.
החובה שביצירה-הדרישה הפנימית ליצירה
הרב קוק מדבר על החיוב שביצירה על כך שאין אפשרות לא ליצור, שהרי היצירה באה ממעמקי הנפש, והנפש חייבת למצוא את ביטויה החיצוני : " אי אפשר להישארבמעמד נורא מצומצם כזה שהעולם עומד עליו …לכל מגמה עליונה שבעליונות צריכים להשתמש בכל האמצעים, ולשלב את כל הדרכים יחד, לזווגם זה עם זה באופן שכל דרך יוסיף לחברו אומץ וחיים : אומנות ומלאכה , גבורה וחייל שירה ויופי תפילה ותורה"<6>.
הרב קוק מחדד את עניין היצירה הוא מתאר יצירה שנוגעת בכל מיני רבדים כגון אומנות וגבורה.
היצירה נוגעת בכל רובדי החיים גם ברבדים הדתיים , בעיני הרב קוק גם תפילה היא יצירה נשמתית<7>.
הרב קוק מגדיר יצירה כהוצאה מן הכח אל הפועל של כוחות חיים שהיו גנוזים במעמקי הנשמה.
כוחות חילו רוצים וצריכים לצאת כי רק שיצאו לאור החיים , ישפיעו על העולם הממשי.
התפילה כמעשה יצירה
התפילה היא אחת מדרכי האדם מלהוציא לפועל את הכוחות הטמונים בעמקי נשמתו., אם כך יוצא שגם תפילה היא מעשה של יצירה. ובמקום אחר כותב: "תכלית התפילה היא התגברות השלמות הפנימית בהתחזקות הנפש הרוחנית, על ידי התקרבותה לציור האמיתי האפשרי לה בהכרת יוצרה והבנת יחסה לריבון כל העולמים. ואי אפשר להגיע לתכלית נשגבה זו כי אם כשישתמש לזה בכל כוחותיו וכשרונותיו כראוי להם.. אשר אך על ידי זה תשתלם ההכרה ותביאהו התפילה לתכליתה"<8> . התפילה היא תהליך של ברור לקראת התגברות השלמות הפנימית. אך הדרך לכך כרוכה בהתעצמות כוחות היצירה שבאדם . התפילה היוצרת ערה וכרוכה בהתהוות הזמן, הקשובה לרגע ולאשר טמון בו. זהו המגע החי של נפש האדם בעולם דרך הזמן החולף על גילויו. תנועת הזמן מעוררת את התנועה שבנפשו של האדם פנימה, שהמפגש בניהם מוליד את התפילה היוצרת את השירה החדשה מתוך אותנטיות בזמן אמת.