תוכן ההכרזה וניתוח עקרונותיה - הכרזת העצמאות מחולקת לשני חלקים עקריים:
החלק ההסטורי עוסק בקשר בין עם ישראל לארצו ובמאבקו
לתחיה לאומית בארץ
ישראל. החלק השני, המעשי מדיני, עוסק בהכרזה על הקמתה של מדינה יהודית
שתקרא מדינת ישראל.
החלק ההסטורי - נפתח בתיאור מורשת האבות כבסיס לזכותו של העם היהודי בארצו.
בהמשך מתוארת שאיפתו של העם לארצו במהלך שנות הגלות הארוכות וראשית מפעל
ההתישבות הציוני בארץ ישראל. גם החלטת עצרת האו"ם בנובמבר 1947 על הקמת
מדינה עברית בא"י מהווה הכרה בין - לאומית וזכותו של עם ישראל ליסד לו בית
לאומי. חלקה ההסטורי של המגילה נחתם בקביעה שזוהי זכותו הטבעית של העם
היהודי להיות ככל העם ועם העומד ברשות עצמו, וזכות זו של העם היהודי קבלה
משנה תוקף על רקע המאורעות שפקדו את היהודים בשואה.
החלק המעשי מדיני - חלק זה נפתח בהכרזה על הקמת על הקמת מדינה יהודית בא"י,
היא מדינת ישראל. מחברי המגילה מכריזים שעם סיום המנד"ט הבריטי תפעל מועצת
העם כמועצת מדינה זמנית ומנהל את העם. גופים אלו יכהנו באופן זמני בתפקידם
עד לעריכת בחירות לאסיפה המכוננת. כך נמנעה הווצרות של חלל ריק פוליטי.
הסיבה לנחיצותו של חלק מעשי זה מקורה בחוק שנחקק באפריל 1948 בפרלמנט
הבריטי. בחוק זה נאמר שברגע שהבריטים יעזבו את הארץ תפסק סמכות השיפוט של
הכתר הבריטי. הכרזה על תפקודה של מועצת העם הבטיחה את רציפות השלטון בפועל.
בחלק זה הוכרז גם על מועד אחרון כאשר עד לאותו מועד תחובר חוקה למדינה
החדשה ותערכנה בחירות. בהמשך מציינים מחברי המגילה את השאיפה לקיבוץ גלויות
במדינה החדשה שהוקמה. בחלק זה של המדינה מצויינים ערכים דמוקרטיים ליברליים
כמו שוויון זכויות חברתי ומדיני וחופש דת ומצפון כעקרונות מנחים עליהן תהיה
מבוססת מדינת ישראל. המגילה נחתמת בקריאה לשלום המופנת לערבים תושבי מדינת
ישראל ולמדינות ערב השכנות מתוך תקווה לשיתוף פעולה שיביא לקידום האיזור
כולו.
הקמתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית
ֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽ
במגילת העצמאות חוזר הביטוי במדינה יהודית מספר פעמים. נשאלת השאלה האם
המדינה בהיותה מדינה יהודית היא גם בעלת אופי דתי יהודי. ההשפקה הראשונה
גורסת שמדינת ישראל הוקמה כמדינה שבה היסוד הלאומי והיסוד הדתי קשורים
יחדיו באופן הדוק וללא פרצה. הטענה היא שבחינת המגילה מצביעה בבירור על כך
שמנסחי המגילה יצאו מתוך הנחה שהקשר ההסטורי הדתי והלאומי כאחד הוא שקשר כל
השנים את העם היהודי לארצו. לסיכום, בהתאם לגישה זו, הטענה היא שהיסוד
הלאומי והיסוד הדתי שבזהותה היהודית של ישראל הם קווי אופיה העקריים של
ישראל כאשר שאר העקרונות הכלולים בהכרזה והקובעים את דמותה של המדינה
כמדינה דמוקרטית. ההשקפה השניה טוענת שמדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית
חילונית של העם היהודי. ראשית, המילה דתית אינה מלווה את הביטוי מדינה
יהודית. שנית, מנסחי המגילה היו מודעים לכך שבתחומה של המדינה מצויים בני
דתות רבות ושונות. שלישית, מנסחי המגילה היו ברובם אנשים לא דתיים וקשה
להניח כי התכוונו להקים מדינה דתית ולא חילונית. רביעית, קריאת המגילה
מלמדת בבירור שהמדובר במדינה חילונית של העם היהודי ולא מדינה דתית כיוון
שבמגילה עצמה נקבע שהמגילה תבטיח חופש דת ומצפון ועובדה זו אינה מתישבת עם
האפשרות שדת כלשהי תהיה דת המדינה. חמישית, הביטוי "מדינה יהודית" לקוח
מהחלטות האו"ם על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל: מדינה יהודית ומדינה ערבית.
הכינויים הללו נועדו אך ורק כדי להבדיל את האחת מהאחרת.
מעמדה המשפטי המיוחד של מגילת העצמאות
ֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽֽ
באופן פורמאלי, מגילת העצמאות אינה בגדר מסמך משפטי מחייב, כיוון שלא קבלה
כזה על ידי הליכי חקיקה מקובלים בכנסת חוץ ממקרים הנוגעים לזכויות האדם
והאזרח שבהם חובה על מוסדות השלטון להתחשב בתוכן המגילה בבואם להפעיל את
סמכותם. בכל מקרה שבו חסר חוק מפורש ויש מקום לפרשנות של המקרה לכאן ולכאן,
יש להעדיף את הפרשנות המסתדרת עם העקרונות המנוסחים במגילה. במקרה שקים חוק
מפורש חד משמעי אפילו אם תוכנו מנוגד לאחד מכמה מעקרונות המגילה הוראת החוק
מחייבת. לדוגמא: עתירתו של נ' זיו נגד ע' גוברניק. במקרה זה הורה הממונה על
המחוז גוברניק להחרים את דירתו של העוטר נ' זיו לצורך שיכון איש צבא בעת
קרבות מלחמת השחרור.
קיימת גישה הטוענת שהחלק הפותח במילים "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה
יהודית בארץ ישראל..." ומסתיים במילים "...אשר תקרא מדינת ישראל" חלק זה של
הוראות מעשיות ומחיבות ואף שאיננן בגדר של חוק הרי יש להם ערך של חוק.
הכוונה לשלוש הוראות:
א. הקמת מדינה
ב. קביעת שם המדינה
ג. קביעת זהותן והרכבן של הרשויות המרכזיות במדינה וקביעת המועד של תחילת
פעולתן.
הנימוקים לתומכים בגישה זו הם שהכרזת העצמאות בכללותה אינה בגדר של חוק ואף
אינה חוקת יסוד. יש הוראות מסוימות הקובעות בה את זהותם, הרכבם
וסמכויותיהם, יש בהם ערך של חוק ולכן הם בעלות תוקף מחייב.
פקודת סדרי השלטון והמשפט
הפעולה הראשונה של המועצה הזמנית הייתה קביעת מסגרת חוקית לניהול המדינה
ופעולותיה. ב-19 במאי 1948 אישרה המועצה את פקודת סדרי השלטון והמשפט
שהניחה את היסוד לשלטון ולמשפט במדינת ישראל.
הממשל הזמני כפי שהוסדר ע"י הפקודה - פקודת הסדרי השלטון והמשפט נתנה תוקף
משפטי למועצת המדינה והממשלה הזמנית. סעיף 14 א' בפקודה הורה על העברת
סמכויות השלטון של המנד"ט הבריטי לממשלת ישראל. מועצת המדינה הזמנית נטלה 4
סמכויות חשובות: סמכות החקיקה, סמכות קביעת התקציב בהטלת המיסים, סמכות
הכרזה על שעת חירום וסמכות הפיקוח על הממשלה.
הסדרת הבסיס לפעילות המשפטית במדינה - בסעיף 11 לפקודה נאמר באופן מפורש
שהמשפט שהיה בתוקף ערב הקמת המדינה ישאר בתוקפו גם בעתיד כל עוד הוא לא
תוקן, שונה או בוטל כתוצאה מחקיקת הכנסת. לסיכום, כיום מבוססת החקיקה
הישראלית על 4 יסודות: החקיקה הישראלית, החקיקה המנדטורית, שרידים של חקיקה
מין התקופה העותמנית והחקיקה הדתית בעיקר בתחום דיני יישות.