הרב ברוך שלום אשלג, בנו וממשיך דרכו של הרב יהודה אשלג (בעל הסולם), היה מקובל נסתר במלוא מובן המילה. למרות גובהו הרוחני העצום הוא היה אדם צנוע מאוד שסלד מפרסום והעביר את כל זמנו בלימוד ובכתיבה. עם זאת, קשה למצוא מילים כדי לתאר, ולו במקצת, את תרומתו העצומה של המקובל הגדול הזה לדורנו ולדורות הבאים אחרינו.
במובן מסוים היה הרב ברוך אשלג (הרב"ש) "המוהיקני האחרון". הוא היווה את החוליה האחרונה בשרשרת מפוארת של גדולי המקובלים, שהתחילה עם המקובל הגדול הראשון, אברהם, ונסתיימה עם אביו, הרב יהודה אשלג (בעל הסולם). תפקידו בשרשרת זו הוא אולי התפקיד המשמעותי ביותר לימינו -לחבר בין כל גדולי המקובלים לבין העולם שלנו ולהתאים את שיטת הקבלה לנשמות בדורנו.
למרות שהוא עצמו ניצב במרום הסולם הרוחני, רגליו של הרב"ש לרגע לא התנתקו מהקרקע, מהאדם הפשוט שרוצה לגלות אם קיים דבר מה גבוה יותר ממה שיש לעולם הזה להציע. מתוך השגתו הרוחנית הגבוהה, הרב ברוך אשלג הבין את הצורך של האדם בסוף המאה העשרים לגלות את סוד החיים, והצליח להתאים את חכמת הקבלה בצורה הנוחה, הפשוטה והמתאימה ביותר לכך. הרב"ש פתח בפנינו את השער לעולם מופלא ונצחי וסלל בפירוט ובפשטות את הדרך הבטוחה ביותר להגיע אליו.
תחילת המאה ה-20 לא בישרה טובות ליהודי אירופה ובעל הסולם לא הרשה לעצמו להתעלם מעובדה זאת. כאשר הרב"ש היה נער בן 13, החליט אביו לעלות ארצה מפני שהרגיש שזמן הגאולה מתקרב ושהוא חייב להיות בארץ ישראל כדי להשתתף בתהליך. בעל הסולם ייחל למצוא מקובלים נוספים בארץ ישראל שיחברו אליו בשליחותו להפיץ את חכמת הקבלה. הוא הבין שזו הדרך היחידה להציל את היהודים ולקרב את בואה של הגאולה. על כן, בשנת 1921 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בירושלים.
בשנותיו הראשונות בארץ למד הרב"ש באחת מהישיבות המרכזיות בירושלים והיה לתלמיד הבולט בה. מוריו ייעדו לו עתיד מזהיר ומגוון תפקידים חשובים, אך הוא לא היה מעוניין בהכרה פומבית ולא נמשך לקבלת תואר כזה או אחר. אולם, למרות שלא היה לו צורך באותות של כבוד הרב"ש נענה לדרישת אביו וקיבל הסמכה לרבנות מהזרם החרדי ומהזרם הציוני גם יחד. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל והרב יוסף חיים זוננפלד, רבה הראשי של ירושלים ומנהיגה הרוחני והפוליטי של הקהילה החרדית בארץ באותן השנים, הם שהסמיכו אותו והוא בן שבע-עשרה בלבד.
התשוקה לגלות את סוד החיים החלה לפעום בו כבר מגיל צעיר והוא לא התפשר על דבר מלבד זאת. רצונו היחיד היה להפוך לתלמידו של אביו, המקובל הגדול ביותר בדורו, להמשיך את דרכו ולהתעמק בלימוד חכמת הקבלה. הוא ידע שרק הקבלה מסוגלת לספק מענה לרצון שבער בו.
ואכן, לאחר שהרב ברוך הוכיח את רצינות כוונותיו, הסכים בעל הסולם לקבלו לקבוצת תלמידיו.