השעה כבר שבע בבוקר אתם ממהרים לעבודה, הילד המתבגר שלכם במיטה, מכווץ מתחת לפוך. הוא חזר באחת בלילה מבילוי עם חברים (אולי גם
חברות) הוא בקושי פוקח עין ימין "עזבו אותי!" הוא מפטיר בעייפות ומתכרבל בשנית. התסריט הקבוע הזה מתחיל כבר להימאס עליכם. שוב ושוב אתם מעירים את הילד לתפילה במניין שוב ושוב הוא בקושי מגרד את עצמו. אתם בדרך כלל כועסים, אך בעיקר מאוכזבים. "איך תכנס להדרכה בסניף, אם אתה לא מתעורר למניין?!" אתם מנסים לדקור את מצפונו. " אנחנו לא מבינים איך הר"מים שלך משאירים אותך בישיבה במצבך העגום?" אם נאמר את האמת גם הר"מים שלו עושים לו חיים לא קלים, אך אם אפשר לשלוף את הקלף הזה אז למה לא.
מבוקר לבוקר האווירה בבית נהיית קודרת יותר, לחוצה יותר ועצבנית. כמה פעמים קילפתם ממנו את השמיכה ללא הועיל, כמה פעמים התזתם מים צוננים, הפעלתם את המערכת בוווליום גבוה בשירים שהוא הכי שונא וכל זאת למה? כדי שהילד המתבגר והחמוד שלכם יתפלל במניין. זה ודאי דבר חשוב
להתפלל במניין וכך אף נפסק בשולחן ערוך "ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור". ואף פסק שיש לעשות מאמץ מסוים על מנת להשיג יעד זה כך ש"ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ד'' מילין מקום שמתפללים בעשרה, צריך נא לילך שם; ולאחריו, צריך לחזור עד מיל, כדי להתפלל בעשרה" (שו"ע או"ח צ). ואף על פי כן תפילה במניין אינה משלושה עשר עיקרים ואף לא מצווה מתרי"ג המצוות ואפילו לא מצווה דרבנן או גזרת חכמים מחייבת. זו בהחלט הנהגה ראויה, מעלה גדולה בעלת חשיבות, אך האם זו עילה להופכה לעיקר? כשאנו מעירים את המתבגרים שלנו בכח גדול ויד חזקה ונותנים להם להרגיש פעם אחר פעם כי הגדרתם הדתית תלויה בזה וכי מי שלא מתפלל במניין הוא לא בעניין וזהותו הדתית לוקה בחסר, אנו בעצם גורמים לו לתחושות אי-שייכות שלא כהוגן. האם מי שאינו נוטל מים אחרונים אינו דתי? האם מי שקורא עיתוני חול בשבת אינו יכול להיות מתמיד בדף היומי? יש לי חברים לא מעטים שבבגרותם הכריעו שעייפותם תכניע את תפילת השחר הציבורית אך זה לא מנע מהם להיות תופסי ספר ומן המתנועעים בדבקות בתפילה, זה לא חסם אותם מלהיות החלוצים להפרדת הסניף ומהראשונים לכל סעד ועזרה. מלחמות ביתיות חייבות להיות בפרופורציה המתאימה כשם שלא משתמשים בלוחמה גרעינית מול פורץ בודד כך אין להשתמש בכלים כבדים על מנת להנחיל "הנהגות ראויות". אינה דומה הנחת תפילין לתפילה במניין כשם שאינה דומה אכילת חמץ בפסח להקפדה על אבקת חלב נכרי. במלחמות חרמה העוסקות בטפל אנחנו דוחקים החוצה את מתבגרנו ללא שום צורך אמיתי.
בנערותי למדתי בישיבה התיכונית בכפר-הרא"ה. באתי מקרית שמונה. שם נולדתי ושם ביליתי את מיטב שנותיי. באחת השבתות הראשונות בישיבה לבשתי ג''ינס וסוודר צבעוני, כך הייתי מורגל בביתי וכך היו מתלבשים בשבת בבית הכנסת התונסאי בו התפללתי מי בחולצה תכולה ומי בצהובה מי בצווארון מזדקר ומי בסריג אופנתי . ניגש אליי חבר והעיר לי מדוע איני חנוט בחולצה לבנה? איך אני לא מתבייש ללכת עם ג''ינס בשבת? מאז גנזתי את הבגדים הללו. "איך אפשר להיות תלמיד ישיבה ללא חולצה לבנה ומכנסי שבת?" אני בטוח שמכנסי הג''ינס שלי עלו כפל כפליים ממכנסיו הדהויות של החבר, אך הוא הצליח לסדוק אצלי את זהותי הקודמת, לערער את התייחסותי לכבוד שבת, כמה אבסורד. חברים אחרים שלי מקרית שמונה הוכרחו לשים גרביים בסנדליהם, אחרים חויבו לתחוב את חולצתם הצחורה למכנסיהם. ונקלעו שלא ברצונם למלחמות על לא דבר. האם בשל כך התחבבה עליהם השבת?! אתמהה. אך בודאי נוספה כאן מצווה שלא כתובה בתורה ולהגדרה הדתית הרחבה והמחבקת נמתחה גדר מצמצמת שאין בה מקום לכיפות וזהויות מגוונות.
הכותב הוא ר"מ בישיבה תיכונית המקפיד להתפלל במניין ועוטה בשבת חולצה לבנה אף אם היא נחבאת תחת הסוודר ללא שום צורך אמיתי.