"אותו הים" - עמוס עוז, ספרות, שירה

"אותו הים" – עמוס עוז ד"ר לינה ארנון הספר כתוב קטעי שירה – פרוזה שירית – רצף טכטואלי שהושם בשורות קצובות. יש לעמוס עוז יכולת לסדר מילים בוהקות ומשפטים מעוגלים ללא רבב. זהו ספר פוסט מודרניסטי – מסקרן ומושך – נוגע בקלות בעניינים רבים. הדמויות הרבות, מערכות היחסים בהרכבים שונים הן זרמים שונים של אותו מחבר – שלעיתים הוא גם דמויות בעלילה. שהוא רוקם ופורם חליפות. שאלות קלאסיות עולות במוחו של הקורא: מי כותב אל מי? ואת מי? מהם יחסי סופר – דמות? אין לספר תיוק שיפוטי ישיר של המציאות הישראלית, כל כולה מתקבלת כנתון, כסביבה קיימת. עוז מגביל את הנגיעה, תוחם את החשיפה ואינו קורע את המסך ה"עמוס עוזי" הישן. מעניין לראות את המשפטים האלה בספר: "כשספר זה יצא לו, כאילו כותב מילה ומוחק וכותב מעליה אחרת… כשהסביר עובדות כמו משחיל חרוזים"… שנינו היינו רוצים לעשות לפחות יצירה אחת שתצא כמו שצריך. הנה המספר שהוא לרגע גם דמות, כותב מכתב תנחומים לדמות אלבר: "חציו אישי ורגשי, אינני רוצה להביא כאן, וחציו מן הרהור".. מהומת אלוהים שמתחוללת בפנים נותרת כלואה כ"פנתר במרתף". הכתיבה קשה, ושזירת המילים נועדה גם להשתיק את העולם. זוהי נובלה פיוטית: או – פואמה רב קולית: העשויה פרגמנטים שיריים. כל סגולותיו של עמוס עוז, להערכתי, באות כאן לביטוי – פאתוס – סגנון – תחכום, העלולות להיות במינון מוגזם להיות גם חולשותיו. הספר בנוי כעלילה דרמטית, או אף מלודרמטית, מורכבת מכאן, וסטיות וידויות של דמויות המספר, המספר הבדוי, המחבר – הסופר בלשונו החצי פארודית של עוז, מכאן. עמ'' 73 – עמוס מודע להיבטים אחרים של "הטקסט", לעלילת הנובלה ומסכם אותה בכמה משפטים: " אם לסכם עד כאן בכמה משפטים"…הגורם המניע את העלילה: חמש – שש נפשות, מונעות עי'' מותה של נדיה אשתו של אלבר – רואה חשבון בולגרי. נדיה היא גם אימו של ריקו הנמלט אחר מותה לטיבט. מערכת היחסים בין האב לבנו ובין הבן והאב לאהובת הבן – דיתה, וכן בין האב לידידת המשפחה – בטין כרמל ובין ריקו למרים. ספק זונה, ספק קדושה (מרים המגדלית?) שהוא פוגש במזרח הרחוק, ובין דמויות אלה לדמויות משנה נוספות – דובי דומברוב, גיגי בן-גל, מניעות את עלילת הנובלה, שסיומה הפתוח מרמז על אפשרויות שונות. כל הדמויות מובלעות בזולתן, מנחשות זו את זו, מנהלות דיאלוגים מעבר לגבולות הגאוגרפיים והמטא-פיזיים.כמו ביצירות קודמות שלו ארוגה היצירה מוטיבים שונים: המתפשטים במרחב היצירה כולה ומעניקים לה אחדות. מוטיב הציפור: סמל קבוע למדי – במיתוס לנשמה ולמוות. עמ'': 70: 82: 111: 138: 151: 178: 2. מוטיב גבינות היין – המבטא את אופייה העדתי (הבולגרי) של היצירה ואת שלוות הבית. 3. ובעיקר מוטיב הים – העיר המרכזית היא בת ים, (נדון בבחירת בת-ים בהמשך) הים הוא ביטוי משמעי מאד לקביעת מעגל חיים מכאן, ולשאיפת המוות מכאן. … "והים מושך"… עמ'' 22: 25: 45: 55: הציפור זהה עם נדיה – והיא נעלמת כפי שצפור נעלמת מן האופק! דמותה של נדיה: - קרובה לאמהות הנוטשות את ילדיהן, או נשים הנוטשות את בעליהן, מוות או בריחה – המופיעות בספריו הקודמים: "מקום אחר", "הר העצה הרעה", "לדעת אישה" ו"אל תגידי לילה". האמהות – הנשים – משאירות אחריהן ילדים נטושים: גם עזריה ב"מנוחה נכונה", ובועז ב"קופסה שחורה" – ננטשו בידי הוריהם. האב – אלבר דנון – קרוב לאבות ב"הר העצה הרעה". יחסו של עוז לאבות למן הסיפור הקצר "קודם זמנו" ועד ל"אל תגידי לילה" – הוא דו משמעי: מצד אחד הם מתוארים: כעלובים חסרי אונים, שנשותיהם בוגדות בהם ובורחות מהם, ומצד שני – כענקים רבי כוח המסרסים את בניהם בעצם נוכחותם. "במנוחה נכונה" – האבות חזקים מידי: ב"אותו הים" – אומר ריקו הבן על חומרת אביו: "חומרת אבי, תבוסת כתפיו/ מפניהן נסעתי, אליהן אני שב" / עמ'' 67. מופיעים גם כאן בנים ובנות הנמלטים מבית אביהם כדי לחפש את עצמם: "לגעת במים": "מנוחה נכונה": "קופסה שחורה": "לדעת אישה":. מה שמעניק לרומן זה את אופיו המקורי: הוא דווקא המבנה הכפול שבו משמשים בעירוביה וידוי אישי + מחד של המספר, המזהה את עצמו כעמוס עוז, והעלילה – שבמרכזה אותה "מלודרמה משפחתית". עמוס עוז הוא סופר מודע לעצמו – אך רק כאן, בספר הזה, הוא חושף בגלוי את האוטוביוגרפיה שלו, ואת מודעותו לאומנותו כאמן המוכן לחשוף את תחבולות מלאכתו. ולהתייחס לדמויותיו הבדיוניות ולדמויות השאובות מהמציאות המוכרת לנו – כחלק מן היצירה הבדיונית. לחלקים מן הוידוי הוא נותן כותרות מוסיקליות בעיקר מן המוסיקה הליטורגית "סטאבט מאטר": עמ'' 80: "דיאס אירה" – עמ'' 113: אדאג''ו – 125: "נוקטורנו" – עמ'' 126: מגניפיקט – עמ'' 142: סקרצו – 156: הם מאותתים שהטקסט הוידויי הוא ספק רקוויאם של המחבר עצמו וספק ניסיון לערוך מעין סיכוא של החשיפה מגיע הוידוי האוטוביוגרפי בדברים הבאים: "שלום להורי מבנכם"… עמ'' 114. הרקוויאם יוצר את האווירה המתאימה לדיוקנו של המשורר, כמי שזוכר "מנין בא ולאן הוא הולך"… והנותן לקוראיו דין וחשבון: האם שנפטרה נעלמה ואיננה, הוא נושא מרכזי בחייו ובחיי גיבורו. והוידוי הבא מתאים לריקו ולמספר כאחת: "דומה לשבר פתוח, לעצם שבורה… חורגת מן הבשר עמ'' 130 … "אתה לא ישן… ולמה שוב מעשן"… במונולוגים של המספר שלטת התרפקות כואבת, המנסה להתפייס עם העבר, וחרדה מהעתיד הטומן בחובו את גורל הוריו, שהרי אחרי שההורים נעלמים מהאופק נעשה הבן לאב ולסב, וגורלם מצפה לו. הוא מתאר את חווית הזקנה שאת סימניה "ירש" מאביו: "פתאום נזכר, לשוב לתת כעת לבנו פיסת פיגמנט מעיזבונו. שיני הזמן. כוויה בלי אש/ חותם זקני המשפחה מתת המת/ על גב ידך" (עמ'' 152) גם הכיסופים ל"תחיית" הליבידו עד לבוא הקץ המצופה מדגישים את החוויה הקיומית של אדם, המתבונן בעברו ובעתידו מנקודת הראות של השנים האוזלות: "השיבי את כווית הגחלים הלוחשות שלא ישכח/ אותך שלא ישכך עד שיבוא מה שיבוא/" עמ'' 163. הכיסופים הללו לרגעי הליבידו שחלפו מתעוררים בעקבות התחושה שהמתוודה אינו נמלט ממנה: "זה יבוא כמו חתול/ על גדר, אורב, סבלני, קפיצי: רואה עש. זה לא יוותר". עמ'' 162. באמצעות משחק המילים של "תפוח ועץ" – מנסח המחבר את התהליך הטרגי של דור בא ודור הולך, חיים שיוצרים מוות ומוות המחייה את המתים, כשהכול מצביע על קצו של אותו אדם: "תפוח נופל לא רחוק מן העץ, עומד העץ/ למראשות התפוח. עץ מצהיב תפוח משחים/ העץ משיל עלים לחים. העלים נפרשים/ על תפוח העץ רוח קרה מעלעלת בהם/ בא החורף, תם הסתיו. העץ אכול התפוח/ נרקב. עוד מאד זה יבוא. יבוא יכאב" עמ'' 165. בדין וחשבון על חייו של האדם, שהוא בן הוריו שגורלם התעלל בהם ובאמצעותו גם בו, מתאר עוז את דרך הייסורים שאליה נקלע בעל כורחו היתום הנטוש, הנעלב, הנפגע והנרדף עי'' חבריו לקבוצת השייכות: "עכשיו חידה:: מה אם בכלל משותף למפיק דובי דומברוב, בחור מרופט,/ ולמספר הבדוי העומד להביא אותו בקרוב אל אלברט, לביקור חוזר? מלבד העובדה ששניהם, המספר והמפיק, זקוקים ליועץ מס, יש מקום/ להצביע גם על קשרים אחרים: הוא ואני ילדי חוץ/ עמ'' 72. "נפגעים בקלות: נעלבים מבליגים נעלבים ממשיכים לחפש עלבונות, עם נשים/ קשה לו יותר : למספר כנראה מסייעת איזו הילה". היתום הנטוש, הנפגע והנעלב, כפי שהדובר רואה את עצמו, התרגל לחוויית הנטישה ומתחיל לקבל אותה כמין שגרה, שאינה אופיינית רק לו אלא לרבים אחרים. צרת רבים אמנם איננה אפילו חצי נחמה, אבל היא אינה מאפשרת למספר לבכות את עצמו, והאירוניה העצמית תופסת את מקומם של הרחמים העצמיים. "נטישות קורות כל הזמן. כאן בגוש דן, למשל, אני מניחה שמספר הנטישות ביממה/ מתקרב למספר הגניבות… ואתה עוד מעט בן שישים, יתום קשיש שדופק/ על דלתות נשים ונחשו מה בא לבקש?" עמ'' 131. הסיכום שהמחבר מגיע אליו בוידויו הוא מעין קבלת דין והסתפקות בקיים: "מה שויתרתי ויתרתי ומה שנותר לי/ יספיק, שלושים אצבעות ילדי'' ארבעים אצבעות נכדים, וביתי והגן, וגופי, השורות שיצאו לי הבוקר" (עמ'' 142. חוויה שהופיעה בגלגול אחר אצל גיבוריו ברומנים: "לדעת אישה", (1989) ו"אל תגידי לילה" (1994). המתח בנפש הדובר מקורו אולי בניסיון המודע להגיע לידי ויתור והשלמה, לעומת השאיפה הרומנטית המקננת בו להמשיך ולחיות באותם "איי הזהב" (ביאליק, "עם דמדומי החמה"), שהדובר הרומנטי חדל לחלום עליהם לעת זקנה, משום שבעקבות הוויתור הוא חש שהגיע אליהם. בדו-שיח עליהם שבינו לבין הדמות הבדיונית של בטין הוא אומר: "אין צורך לשאול אותי, אם אני מאמין או כופר באיים ההם מפני שלרגע זה האיים ההם/ הם אני ומשם, מאחד האיים, אני קורא לך בגשם בואי גם את בטין". (עמ'' 133 ) מרבית דברי הדובר קשורים קשר אינטר-טכסטואלי בספר קוהלת: קשר זה מדגיש יותר מכל את אווירת התקרבות הקץ ורצון הסיכום והוויתור האופייניים לקטעי הווידוי הללו: "טוב הכלב החי/ וחוכמת המסכן מסכנה… סובבת ושבה דומם, לא המתים יראוה/ ומתוק עוד האור לעיניים" (עמ'' 113) – וכן: "הרוח/ סובב נושב על פני יערות, גבעות, סובב הולך לו, נושב" עמ'' 125. "כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי… כמים לים עבר עליה המים הזידוניים: עברו, חלפו/ ואינם/ שובי נפשי למנוחיכי. היכן מנוחיכי? חייכי נפשי: לאן תשוב, / לאן כאייל תערוג? שריקת קומקום קפה". עמ'' 116. הרמיזות האינטר-טקסטואליות ממצות את משמעות הוידוי יפה יותר מכל ההתבטאויות הישירות של הדובר, ויש להן אולי גם השלכות על עלילת המשפחה שבחזית הטקסט. הדו-שיח בין הדובר-הסופר לבטין מדגיש את האופן שבו מתייחס המחבר לדמויותיו הבדיוניות והריאליות כאל מציאות בלתי בד