התשובה והחכמה שבראש ושבלב - המשך

ראייה. לראיית האדם ניתנות כמה משמעויות. הראשונה היא היכולת ליזום, לתכנן ולהתחכם (זה הנקרא ''מצדד'', בניגוד לבהמה שרואה רק מה שלפניה, ולכן בשור שנפל לבור דרשו ''שור ולא אדם''). אלא שהאדם יכול להיות כשֵד – לנצל יכולת זו לרעה. במדרש נאמר שארורים הרשעים שכל נשיאת עיניהם היא לרעה, כמו אשת-פוטיפר וחָם, ואילו הצדיקים נושאים עיניהם לטובה, כאברהם (בעקידה) וכיעקב (על הבאר). אכן אשת פוטיפר השתמשה בכישרון הערמומיות להחטיא את יוסף (לפי חז"ל היא הִתחלתה ושילחה את כולם מהבית לשם-כך). גם היהודי המודרני יכול להיות נועז, ערמומי ומתוחכם להשגת כסף או כבוד, אך בנוגע לקדושה הוא נעשה קצר-רואי, פחדן וביקורתי (בדומה לסיפור בתנא-דבי אליהו זוטא, על אליהו שגער בדייג שאמר שיש לו חוכמה במקצועו אך לא בלימוד תורה).
משמעות אחרת היא הראייה לעומקם של דברים (בסוף משנת יומא נמשלה התשובה לטבילה – כלו'' העמקה). אברהם הסתכל לעומק והבין שמאחורי הבריאה יש אלוקים (בעוד שאר בנ"א הלכו אחר מראי עיניהם ועבדו לכוכבים), וביו"כ הכה"ג לובש בגדי לבן פשוטים, ללא בגדי זהב שיופיים עלול לסנוור. אמנם הערכת היופי היא תכונה אנושית ואף היהדות רואה אותו באופן חיובי (''הוד והדר לבשת'', יש להתנאות במצוות), ורבים מחכמי ישראל (הרמב"ם, רס"ג ועוד) העריכו את חכמת יפת-יוון ולמדו אותה. אך יש להיזהר מיופי חיצוני המסתיר הפקרות, בהמיות ואכזריות (כמו שהאלילים היו ''תחת כל עץ רענן'', וענפי העצים השתיקו את בכי הילדים המוקרבים למולך; ובשואה נרצחו יהודים לצלילי מוסיקה-קלאסית). התורה מצווה על קילוף יופייה החיצוני של אשת יפת-תואר: יש להביט פנימה ולראות אם יש מוסר וערכים. אולם היהודים מסתנוורים מהיופי השטחי של הגויים ומחקים אותו: בתי"כ רבים מעוצבים כחיקוי של כנסיות; פריצות והפקר שולטים ברחובות; ואנשים עוברים לבית נאה אך מרוחק מקהילה יהודית, מתוך דרך-ארץ מופלגת ליופי. אך ההפקרות מכלה אותנו: כשם שדלילה בגדה בשמשון שאהבהּ והסירה את כוחו, כך ההליכה אחרי היופי נוטלת את כוחנו: היהדות אינה מצליחה להתגבר על משברים כמו פעם; יהודי ארה"ב לא נענים לקריאות לעלות לארץ.
עוד משמעות לראייה ולנשיאת העיניים היא ההסתכלות מעבר למציאות, והיכולת לחיות לפי החזון ולהאמין שיתגשם, גם אם הוא רחוק (''וירא את המקום מרחוק''). זה מה שהחזיק את היהדות באלפי שנות נדודים ורדיפות.
אך לחזון כשלעצמו אין משמעות; יש להגשימו, ולשם-כך דרושה שותפות, ''יחדיו''. וכאן באה המשמעות הרביעית של ראיית האדם: עין טובה לאחר, לא לראות את החסרונות. רק כך יתאפשר ה''יחדיו''. ההדס כשר רק אם עיניו-עליו מסודרים כראוי, וזה רמז לעין טובה. יעקב לא התנשא על רועי-הצאן אלא פנה אליהם באחווה ופעל איתם בשיתוף. שם ויפת הצניעו את ערוותו של נוח, ולעומת-זאת חם רצה לגלותה ולפרסמה. הוא הטיפוס השמח לגלות ברבים את מומי הצדיקים (כי מטריד אותו שלחייהם יש תכלית בעוד הוא מיואש), וגם בימינו יש יהודים ש''חוגגים'' כאשר רב אורתודקסי מועד, אך יכולים לגלות סלחנות מופלגת כלפי ''רבאיי'' קונסרביטיבי או רפורמי.
דיבור. האדם מצווה להישמר בדיבורו (כגון לא לחלל שבועות ונדרים), כי עוצמת דיבורו של האדם גדולה מאוד (הוא יכול להאיר עולמות, כמו שה'' ברא את העולם בדיבור). אך גם לאשמדאי השד יש כוח-דיבור, ולאורך ההיסטוריה הוא מרעיל את העולם ע"י מילותיו (כמו עלילות-הדם והתעמולה הנאצית). הדיבור חייב להיות אמתי, לייצג את הלב. בלעם היה רטוריקן גדול אך קטן מבחינה רוחנית, ולכן ניצחו משה שהיה כבד-פה (ולמעשה כבדות-הפה היא הכרחית, כי רוחניותו ומחשבתו היו גבוהות כדי לבטא בדיבור). בעולם כיום אין קשר בין הפה ללב. מחשיבים נואם מוכשר אף אם הוא דמגוג זול. ואף ביהדות המודרנית כך: מדברים גבוהה על ציונית אך לא מוכנים להקריב דבר עבורה. מדברים בהתלהבות על יהדותם אך בסביבה הנכרית מצניעים אותה. רבנים דורשים על מסירות-נפש שאינה קיימת בהם בעצמם. רפורמים מטיפים לאהבת היהדות אך בפועל מקעקעים אותה. על כל אלה צריך להתוודות ''על חטא שחטאנו בכחש ובכזב''.
עמידה. כמו הכה"ג ביוה"כ, שלוקח גחלי אש ומבעיר את קטורת הסמים, עלינו לקחת אמונה, אהבת ישראל ונאמנות למסורת, ולהבעיר את לבבות היהודים הקפואים, שחטאו בדעת, בדיבור ובראייה. ואז נזכה למתנה הרביעית – העמידה הזקופה, הגאות והגבורה (אנו מברכים דווקא על הלולב הזקוף; חז"ל אומרים שה'' בוכה במסתרים על גאוות ישראל שניטלה מהם). ללא קומה זקופה האדם לא יוכל להגשים חזון, להילחם למען אידיאלים ועקרונות (לכן בכל העמים מכבדים את הגיבורים שהרימו את קומת העם). מדינת ישראל הקסימה את העולם (כולל יריביה) בעמידתה הגאה, ואילו יהודי ארה"ב מתפרסים ומנסים למצוא חן בעם יהיו גאים ביהדותם, ושבמקום להיכנע לעין-הרעה של הגוי שאינם מבינים את המסתורין שבעמ"י, יש להילחם בו ולהכניעו.