יהדות ותקשורת: מפגש והתנגשות

מאמר זה מבקש לברר את עמדת המסורת היהודית בעניין אופייה ותפקידה החברתי של תקשורת ההמונים. התקשורת בציבור החרדי נחשבת כמי שתפקידה לסייע לבנות חברת מופת, שופר של ההנהגה הרבנית. כהן מחלק את הציבור בישראל לשלושה זרמים עיקריים: חילונים, דתיים-לאומיים וחרדים. אלו מתייחסים לתקשורת ההמונים בחומרה ובכבדות ראש בנוגע לפעילותה.
העולם התורני זהיר ביחסו לטכנולוגיות תקשורת חדשות, ובייחוד לטלוויזיה ולאינטרנט, משום שהן נחשבות סכנה בכוח לערכי המשפחה.
על פי התפיסה החילונית רצויה כאן תקשורת חופשית נוסח המערב, ועל פי התפיסה הדתית, תקשורת שערכים יהודיים קובעים את תוכנה.
הקהילה החרדית אינה מתירה לגברים להאזין לזמרה מוקלטת של אישה. אם כי אישה כן יכולה לשמוע גבר. הגבלות אלה מעוררות שאלות, למשל כיצד אפשר לתאר אהבה ולתת לה ביטוי אמנותי בדרך מקובלת מבחינה דתית.
ב-1996 הוקמה תחנת הרדיו "קול חי" המשדרת לציבור החרדי – דתי. הרדיו תפס תאוצה רבה בקרב הציבור, דבר שהראה את הצורך של הציבור במידע ובמדיום מתקדם יותר מהעיתונים המפלגתיים הנפוצים בקרב הקהילה.
מנהיגיו הרוחניים של הציבור היהודי אוסרים לצפות בטלוויזיה, גם משום שתוכנה נחשב ברובו בלתי ראוי מבחינה מוסרית וגם משום שבידור נחשב ביטול זן שמוטב להקדישו לתלמוד תורה.
חששות דומים עורר האינטרנט. השימוש במחשבים נפוץ בעולם החרדי, תחילה ניסו כמה מהמנהיגים הרוחניים של ציבור זה להטיל חרם על המחשבים, ואולם החרם בוטל משום שלא התקבל בקרב כלל ציבור החרדי. טכנולוגיות המידע החדשות נחשבות בציבור הדתי סכנה לערכי דת ומשפחה. היא מציבה התמודדות עם אתגר זרימת המידע בחברה לבין השמירה על הזהות היהודית. נראה כי בימינו גם החברה החרדית נפתחת לעולם הגדול, היא משתנה בהתאם לחוקי המדיה תוך ניסיונות נוקשים מצד ההנהגה לשמר את הסטטוס קוו של שמירת תורה ומצוות. פחות ופחות אפשר להבטיח את זהות הקהילה על ידי צנזורה והגבלת המידע.