ספרות הגאונים והטקסט התלמודי

לגאוני בבל לא היה נוסח אחיד של התלמוד, שהרי אנו מוצאים אצלם הרבה חילופי נוסח משמעותיים. ומעניין שלא תמיד פוסל הגאון את הגרסה השונה משלו, אלא לפעמים הוא רואה אותה כלגיטימית – כנראה במקרים אלה לא היה יכול להכריע בין הגרסאות. ואמנם בד"כ הגאון ינסה לטעון שאין הבדל משמעות בין הגרסאות, אבל יש גם מקומות שיש הבדל ברור במשמעות.
הגאונים מבחינים בין ''נוסח'' – טקסט כתוב, לבין ''גרסא'' – טקסט הנמסר על-פה, שאמינותו גדולה יותר בעיני הגאונים. בתקופת הגאונים התלמוד נלמד בעל-פה, וייתכן שאלמלא הצורך להפיץ את התלמוד מחוץ לבבל, התלמוד לא היה נכתב לעולם (בשתי העדויות על כתיבת התלמוד, היא נעשתה לצורך ארץ רחוקה).
מהו היחס בין התלמוד שלנו לגרסאות הגאונים? אפשטיין טען שבשאילתות משתקפת עריכה אחרת של התלמוד, אך ברודי דן בכמה מהראיות שלו ודוחה אותן. יש שני קשיים עיקריים בשאלה זו: 1. הרבה פעמים הגאונים לא מעתיקים את הטקסט; צריך לשחזרו מתוך דבריהם – בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר<1>, ותוך מודעות לכך שלגאונים היו גם דרכי פרשנות שונות משלנו, וגם חופש ספרותי (למשל יצירת פרפראזות) שאנו לא רגילים בו. 2. לפי איזה קנה-מידה נדע להגדיר האם מדובר רק בשינויים קלים או שאלה כבר עריכות שונות, תלמודים שונים? ברודי קובע (ע"פ הרא"ש רוזנטל) שעריכה אחת אינה מתאפיינת בנוסח אחיד דווקא אלא במבנה אחיד, כלומר העריכה כוללת את בחירת אבני היסוד, שילובן בסוגיות<2> וסידור הסוגיות ברצף הגיוני<3>.<4> ולפי עיקרון זה, ברודי טוען שספרות הגאונים והתלמוד שבידינו משקפים עריכה אחת בלבד (אם-כי הרבה פעמים יש ורסיות שונות של אותה עריכה).
אמנם יש חילופים (שא"א להסבירם על רקע של העתקה) בין גרסאות הגאונים לתלמוד שלנו<5>: א. שינויי ניסוח (של אותו תוכן).<6> ב. הוספת והשמטת שלבים (שאינם משנים את המבנה הבסיסי של הסוגיה)<7>. ג. שינויים בשמות החכמים. ד. שינויים יסודיים בשלד הסוגיה (כגון: קיומם או העדרם של מרכיבים חשובים בסוגיה, תפקידם של המרכיבים או הקשר ביניהם) – שינויים כאלה הם נדירים. אך אפשר להסביר חילופים אלה (מבלי להצטרך לומר שהם נובעים מעריכות שונות). שינויי ניסוח מובנים היטב על רקע המסירה שבעל-פה, כי טקסט הגוּי נתפס כתוכן ולא כטקסט שיש לדקדק במילותיו (גם קשה יותר לזכור בע"פ מילה במילה). גם הוספת והשמטת שלבים מובנת בטקסט הגוי, השומר על חיותו. חילופי השמות בוודאי קשורים אף הם לעובדת הטקסט ההגוי (שם החכם הוא טפל ביחס לתוכן האמירה ולכן נשמר בהקפדה פחותה), אך כנראה הסיבה העיקרית היא שבפועל אכן חכמים שונים אמרו אותו דבר (ולפעמים אחד השתמש בדברי השני בלי לציין זאת). גם שינויים בשלד הסוגיה נוצרו עוד בתקופת התלמוד, כפיתוחים שונים של אותם מקורות (''איכא דאמרי'').<8>
מכל הנ"ל אפשר להסיק, שעריכת התלמוד (שהיא לכל המאוחר בתקופת הסבוראים) הייתה עניינית בלבד, והוא מעולם לא עבר עריכה לשונית. ולאחר עריכתו התחילה תקופת מסירה בעל-פה (200-250 שנה), שבמהלכה נוצרו מסורות אלטרנטיביות שונות (ורסיות), הנוגעות לשינויים לשוניים ולהוספת והשמטת שלבים.<9> רק לאחר מכן (במאה השמינית) הפך התלמוד לטקסט כתוב, אולם גם עוד 300 שנה לאחר-מכן המשיכו ללמוד את התלמוד בעל-פה (בעיקר בישיבות הגאונים בבבל אך כנראה לא רק), ונוצרו עוד ורסיות, שחלק מהן – ולאו דווקא המעולות שבהן – הונצחו בכתב. לאחר מכן החלו פגעי הזמן והגהות המעתיקים לעשות את שלהם.
<1> לדעת ברודי, כל שחזור המרחיק משמעותית את נוסח הגאונים מהנוסח שבידינו, יש לחשדו בסובייקטיביות יתרה.
<2> לצורך העניין ברודי אינו מתייחס לניסוח/מסירת יחידה עצמאית כעריכה (על אף שיש בזה מימד ספרותי). גם ורסיות שונות (''איכא דאמרי'') הוא לא מחשיב כעריכות שונות אלא כמהדורות שונות, כי כמעט תמיד כל אחת מהוורסיות היא התפתחות אורגנית מן היחידה הקודמת (וכל אחת פותחה בבימ"ד אחר). הכוונה היא ליצירת קשרים בין יחידות שלא מתחברות זו לזו באופן אורגני, טבעי. עריכה כזאת נפוצה יותר ככל שהסוגיה מסועפת (ולא ליניארית) – למשל הסמכת מספר תירוצים (המתייחסים לאותה קושיה) זה לזה, וכן הערכת כל אחד מהתירוצים (בד"כ דחיית כל תירוץ כהכנה להבאת התירוץ הבא). יש גם מעט סוגיות שמורכבות מסוגיות עצמאיות והעריכה בהן משמעותיות עוד יותר.
<3> לסדרה של סוגיות שהעורכים הצמידו זו לזו ע"פ קישור מסוים ביניהן קורא ברודי ''מערכת''. בסדרות כאלה הוא רואה את הביטוי המובהק של העריכה. הוא גם מציין שאמנם הרבה מערכות נוצרו לאחר שהסוגיות המרכיבות אותן הושלמו; אבל גם הרבה מערכות נוצרו בשלב מוקדם, והסוגיות עוד המשיכו להתפתח לאחר-מכן (כנראה מערכות הבנויות על מימרות של אותו חכם, הן מעאים התייחסויות של התלמוד, ואפילו של אמוראים (לאו דווקא מאוחרים) לצמידותן של סוגיות.  
<4> באשר לשיבוץ הסוגיות במקומן (כלומר הקביעה בתחומה של איזו משנה תיכלל כל סוגיה), ברודי משער שזהו תהליך מתמשך, שהחל בתקופה קדומה יחסית (שהרי יש הרבה שיבוצים שזהים בשני התלמודים, וכמו"כ אנו מוצאים שכבר אמוראים מתייחסים למיקומים כאלה).
<5> ברודי לא כולל כאן שינויי סדר והרחבות (תוספות) פרשניות. בדרך-כלל חילופים כאלה לא משנים משמעותית את הסוגיה (אף שעקרונית הם יכולים לשנות), וגם נראה שרובם נעשו ע"י מעתיקים.
<6> אם-כי אין לנו קנה מידה אובייקטיבי להבחין בין פרפראזה של המעתיק לבין נוסח אחר שעמד לפניו.
<7> לפעמים לחילופים כאלה יש משמעות לפסיקת ההלכה.
<8> ועדיין שינויים כאלה הם זניחים בהשוואה לספרות התנאים, בה במקביל למשנה נשמרו אוספים אלטרנטיביים שלמים (דוגמת התוספתא).
<9> העובדה ששינויים אלה נוצרו מתוך מסירה בעל-פה, מעמידה את ביקורת הנוסח – שנועדה לטפל בטקסטים שנמסרו בכתב – בפני בעיה קשה. כל שחזור נוסח של התלמוד צריך להיות מודע לשוני המהותי שבין התגלגלות הנוסח של טקסט כתוב לבין זה של טקסט הגוי. בנוסף, אין לקבוע את מקורן של כל שתי ורסיות בשתי הישיבות (סורא ופומבדיתא), אלא התמונה מורכבת יותר: היו עוד ישיבות (או בתי מדרש) במזרח וגם בבבל עצמה; לפעמים נוצרו שתי ורסיות בישיבה אחת; ועוד.