מכשירי מדידת מהירות של משטרת ישראל מטילים אימה על כל נהג שפוי במדינה, בוודאי על אלה מאתנו שאוהבים לסחוט
את דוושת הגז.
רוב האנשים עדיין קורים למכשירים האלו "רדאר" למרות שהם מבוססים היום על טכנולוגיה שונה לחלוטין.
עקרונות המדעיים שמבוססים על רדאר התגלו כבר במאה ה-19 ,אבל בסביבות שנת 1930 פותח יישום מעשי ראשון שישמש לגילוי מטוסים וספינות קרב.
לאחר 20 שנה החל השימוש בתחום האזרחי, ברדאר למדידת מהירות כלי רכב.
עד אז השוטרים להסתפק בהערכה בלבד כדי לעצור נהגים פראיים.
לא מה שמקובל לחשוב, "אקדחי " גילוי המהירות של המשטרה אינם מבוססים רדאר, אלא מכשיר לייזר ( ממל"ז –שפירושו מד מהירות לייזר).
הרדאר מבוסס על אות רדיו ,אבל החיסרון שלו, לפחות מעמדת המשטרה ,המכשיר אינו מדויק במיוחד וקל מאוד לגלותו באמצעות גלאים אלקטרונים, חיסרון נוסף הוא שאלומת אותות הרדיו רחבה מאוד, ואם על הכביש נוסעות מספר מכוניות יתקשה השוטר לדעת בוודאות איזה כלי רכב נסע במהירות מופרזת.
מקבץ החסרונות הזה גרם למשטרה ברחבי העולם לעבור למדידה המבוססת על לייזר.
המכשירים הללו משגרים אלומת לייזר מסוג אינפרא אדומה בלתי נראית לעין האנושית לעבר כלי הרכב מתקרבים .
קרינת הלייזר מעצם טבעה מאפשרת ליצור אלומה ממוקדת מאוד, כך שגם מרחק מאות מטרים היא עדין צרה מספיק – בערך 1 מטר. העובדה זאת מחיבת את השוטר לכוון את האלומה במדויק אל הכלי הרכב הנמדד, אבל מצד שני מבטיחה זיהוי וודאי.
המכשיר משגר אות ,מתקף (PULSE ) של לייזר אל הרכב הנמדד והאות מוחזר אל המכשיר, מאזור מבריק של הרכב,
המכשיר קולט את ההחזר ומודד את המהירות, איך זה קורה? קרן הלייזר נעה במהירות האור. מכשיר המדידה נעזר באמצעות מחשב מהיר כדי למדוד כמה זמן , מדובר בזמנים של מליונית השניה, ניתן לחשב מהו המרחק של הרכב מהשוטר , ועל פי נוסחת הזמן זמן כפול מהירות =מרחק.
המכשיר מבצע מדידה זאת מאות פעמים בשניה, ועל ידי קריאת ההפרש המרחק בין מדידה אחת למדידות שאחריה, ניתן לחשב מה המהירות התנועה של הרכב בדיוק גבוה מאוד.
קיימים גם מכשור צבאי/אזרחי אחרים שעובדים על אותו עיקרון הלייזר למשל משקפת שדה שנותנת טווח.