סיכום קצר על בעיית הידלדלות האוזון הסטרטוספרי
בעיית האוזון הסטרטוספרי מהווה איום חמור על כדה"א. שכבת האוזון מהווה מעטה דק (בסה"כ האזור שמכונה שכבת האוזון הוא מגובה 15 ק"מ עד גובה 35 ק"מ, מעל פני הקרקע) המונע מ-95-99% מהקרינה האולטרא סגולית של השמש מלהכות על פני כדה"א. רמות גבוהות של קרינה אולטרא סגולית יכולות לגרום לנזק רב לאדם ולשאר בע"ח והצמחייה. קרינה זו גורמת לשינויים גנטיים, לפגיעה בקרנית, לפגיעה ישירה באלמוגים ועוד. כמו כן עליה בקרינה בשכבת הטרופוספרה (השכבה שממש מעל ראשינו, השכבה הנמוכה של האטמוספרה, עד בערך 15 ק"מ מעל פני הקרקע) גורמת לבעיות
ערפיח פוטוכימי, שמהווה סכנה ממשית לבריאות האדם (הערפיח הוא בעצם ריכוז גבוה של אוזון בטרופוספרה, האוזון הוא מחמצן חזק שתוקף את החומר הגנטי, ואת התאים והוא גורם נזקים ומחלות לאדם לבע"ח ולצמחיה).
קצת היסטוריה. בעיית הידלדלות שכבת האוזון דווחה לראשונה ב- 1974, ודי מהר נמצא הקשר בין הידלדלות האוזון הסטרטוספירי לבין תרכובות הנקראות CFC (כלורו-פלואור-קרבונים), שהן תרכובות כימיות סינטטיות שהאדם יצר לצורך שימוש בתרסיסים ובמערכות קירור.
ב- 1985 התגלה החור
באוזון מעל אנטרקטיקה, באותה שנה התכנסה ועידת וינה. בוועידה זו, לראשונה בהיסטוריה, הוצג פתרון לטיפול בבעיה אקולוגית בקנה מידה גלובאלי. במסגרת הועידה נוסחה אמנה בינלאומית, הצדדים לאמנה הצהירו על נכונותם לשתף פעולה במחקרים בנושא ולהחליף מידע על ייצור ופליטות של CFC וחומרים אחרים הפוגעים בשכבת האוזון.
ב - 1987 בעקבות מחקר והבנה מעמיקה יותר של הבעיה והנחיצות בפתרון מיידי, התכנסו שוב המדינות, במונטריאול ונחתם
פרוטוקול מונטריאול. פרוטוקול זה בה להגן על שכבת האוזון מפני פגיעה, באמצעות הטלת הגבלות על ייצור חומרים המסכנים אותה. האמנה נחתמה ב - 16 בספטמבר 1987 ונכנסה לתוקף ב-1 בינואר 1989, ומאז עברה חמישה תיקונים בעקבות מחקר וידע שהצטבר לגבי חומרים המזיקים לאוזון (כלומר הוספו עוד הגבלות, שונו לוחות הזמנים להפסקת יצור של חומרים וכד.).
בשנת 2003 הגיע החור באוזון לגודל שיא של 11 מיליון קמ"ר, כגודלה של צפון אמריקה. מדענים טוענים שהסיבה לכך היא השהיה שנגרמה מחלחול איטי של המזהמים שנפלטו בשנות ה-80 לסטרטוספרה. כלומר זהו שיא של התפרקות האוזון שלאחריו צפויה ירידה בכמות הזיהום בסטרטוספרה ע"י גזים הורסי אוזון, ולכן גם עליה בכמות האוזון. אך את זאת ימים יגידו.
בינתיים נמצא כי גורמים נוספים משפיעים על כמויות האוזון בסטרטוספרה. למשל טמפרטורות נמוכות מעודדות פירוק אוזון. בעננים סטרטוספירים ישנה פעילות רבה של הרס האוזון, ואלו נשארים זמן רב יותר כאשר הסטרטוספרה קרה יותר. התקררות הסטרטוספרה היא תופעה ידועה כבר משנות ה-70, אך השפעתה על פירוק האוזון היא מידע חדש יחסית.
כמו כן נמצא קשר בין התחממות כדה"א – אפקט החממה – לבין התפרקות האוזון. מסתבר שכתוצאה מגזי החממה חלה התחממות על פני כדה"א והתקררות של הסטרטוספרה, שכפי שנאמר מעודדת פירוק של האוזון.
הדרך האפקטיבית ביותר להצלת האוזון היא בעצם מניעת הפליטה של גזים ההורסים אותו. נחקר ונמצא שלא ניתן לייצר אוזון בשביל לסתום את החור באוזון (כמות האנרגיה הדרושה ליצור זה עולה על הכמות של האנרגיה שמיוצרת עבור הצריכה של כל מדינות ארה"ב יחדיו!). ולא נמצאה דרך לנקות את הסטרטוספרה מהגזים הקיימים בה. נראה שקיום דרישות פרוטוקול
מונטריאול הוא בעצם הפתרון הריאלי היחיד לבעיה.
נכון להיום, התחזיות של מספר מודלים מראות כי אם ימשיך המאמץ הבינלאומי, וימשיכו לקיים את פרוטוקול מונטריאול ובמידה שלא יתרחשו שינויים דרסטיים בכמות החלקיקים באטמוספרה, כגון התפרצויות הר געש גדולות (כמו זו שהתרחשה בהר פינטובו), שכבת האוזון תחזור למצב שלפני החור באוזון בסביבות 2050.
תקצירים נוספים אודות סיכום קצר על בעיית הידלדלות האוזון הסטרטוספרי