נעסוק בחיידקים אשר דורשים
הצמדות לצורך הפגנת אלימות (בניגוד לנגיף המלריה אשר מוזרק ישירות לדם). מק"א אשר לא ייצמדו מכל סיבה שהיא, לעור לתאי האפיתל או
לרקמה אחרת, ישטפו מן המערכת ולא יגרמו נזק. חיידקים רבים פיתחו מנגנונים
ספציפיים אשר מאפשרים להם להיצמד לרקמה ולבע"ח ספציפיים. אי יכולתו של
פתוגן לעבור ממין אחד של בע"ח למשנהו או רכישת יכולת כזו קשורים לרוב לאי הימצאותם או לפיתוחם של מנגנוני הצמדות בהתאמה. מרבית הפתוגנים אינם מסוגלים לתקוף מגוון של רקמות זאת הודות למערכות המאפשרות להם הצמדות לרקמה מסוימת בלבד. ספציפיות זו נובעת מן ההתאמה הגבוהה שהתפתחה במהלך האבולוציה בין מאפייני הרקמה לבין מאפייני מנגנוני
ההצמדות המושתתים לרוב על התאמה בין רצפטורים לאנטיגנים. חיידקים כוליפורמים רבים המתקיימים במעי הגס אינם מדגימים
פתוגניות אך מינים מסוימים אשר פיתחו יכולת הצמדות לרקמות המעי הדק עלולים להתיישב ובאין תחרות לשגשג ולגרום לפונדקאי נזק ניכר ואפילו מוות.
מנגנוני ההצמדות – מושתתים לרוב על התאמה בין רצפטורים על
החיידק ואנטיגנים על המאחסן (או ההפך, תלוי מאיפה בוחנים) הרצפטורים הם לרוב פוליסכרידים אך ישנם מנגנונים רבים מבוססי אנזימים, איברונים וחלבונים ממברנליים.
א. קפסולה או גליקופרוטאינים אשר מופרשים מן החיידק מאפשרים לו להיצמד לרקמה מבלי שהממברנה שלו נוגעת פיסית ברקמה.
ב. פימבריה ופיליי – שעריות ושוטונים אשר מקיפים את החיידק גם הם מאפשרים לו הצמדות למאחסן.
ג. חלבונים ממברנליים ספציפיים, דוגמת אלו שהתפתחו ב-
E.Coli 157 .
האיור הבא מדגים הצמדות חיידקים לתאי אפיתל.
תקצירים נוספים אודות שלב ההצמדות לשטח (אדהזיה) במעגל ההדבקה של פתוגן