נדידת עופות

 נדידת העופות היא תופעה זואולוגית, המתרחשת פעמיים בשנה, כאשר עופות רבים נודדים מאתרי הקינון (בדרך-כלל באזורים קרים יחסית) למעונות-חורף באזורים חמים יותר. העופות נודדים בין אירופה ואפריקה, בין אמריקה הצפונית והדרומית ואף בין הקטבים. רובם של העופות הנודדים האירופים עוברים במסלול הנדידה דרך ארץ ישראל, ואף שוהים בה לילה אחד או יותר.   מספר העופות שנאמד בכל "גל נדידה" שכזה הוא כחצי מיליארד, מהם כחצי מיליון חסידות.                                 נדידה מהי?   


מינים רבים של בעלי חיים יוצאים במחזור חייהם למסעות נדידה.
אולם העופות, מטבעם הם בעלי החיים הניידים ביותר. אפילו האדם, על אף אמצעי
התחבורה העומדים לרשותו, אינו נייד כמותן, ואינו מעתיק את מקום מגוריו
בצורה דרסטית כזאת. שחפית הקוטב, בניגוד אלינו ולמגבלותינו, נודדת את המרחק העצום בין הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי - בעונת נדידה אחת. העוף שתועד נודד את המרחק הגדול ביותר ללא עצירת ביניים הוא -Limosa Lapponica שבמשפחת החרטומניים. הוא נודד מאלסקה עד לניו זילנד, כ-11,000 קילומטרים.
העופות מותאמים אנטומית ופיזיולוגית לחיים באוויר. כנפיהם, זנבם, עצמותיהם, הראות, שקי האוויר וחילוף החומרים הייחודי, כולם תורמים ליכולת זו. התעופה מקנה לעופות את היכולת לנוע מחבל ארץ אחד למשנהו ובחזרה, בהתאם לחילוף העונות, ובחיפוש אחר אקלים נוח לרבייה ולמציאת מזון. נדידת העופות שימשה עוד בימי קדם כאינדיקציה לשינוי במזג האוויר. הגעת עופות מסוימים, מסמנת עד ימינו את מועדי השנה. נחליאלי בסתיו וסנונית באביב הם מבחינת סמלים, שאין עליהם עוררין.
נתיבי הנדידה וסוגי העופות הנודדים בהם משתנים בעיקר בשל האדם.
ציידי עופות עוקבים אחר נתיבי הנדידה, מנתחים אותם וחוזים את כיוון
הנדידה, אולם במהרה לומדים העופות להימנע מתעופה באזורים מסוימים. כך למשל
פסקה בימינו כמעט לחלוטין נדידת הדורסים מעל לבנון, למרות שמעל ישראל הם
עוברים באלפיהם - וזאת משום הציד חסר-הרסן של העופות שהתחולל באותה מדינה.
גידולי השדה השונים הייחודיים לעופות מסוימים, חרקים ועכברים שבקרבת גידולים אלה, מהווים מזון לעופות, ועל כן משנה הטופוגרפיה את נתיב הנדידה.
הנדידה המסיבית פתחה תרבות פנאי בשם "צפרות".
מרכזים שהוקמו פיתחו את המודעות, שנדידת העופות אינה נכס ארצי אלא כלל
עולמי, והאחריות לשמירה על תופעת טבע זו היא בידי כל בני האדם. במדינות
מפותחות יצאו חוקים להגנה על מינים מסוימים, והגבלת ציד
על מינים אחרים, כחלק מתוכנית הבראה של המדינות וחוקי שימור טבע. הצעד הבא
היה הקמת מרכזים לחקר הנדידה. מטרתם היא לנתח את נתיבי המעבר של מיני
עופות, לגלות את השפעת האדם על אופי הנדידה, למנוע את הרס בתי הגידול ואת
החולי כתוצאה מהתפתחות התעשייה.

   נדידת 




להקת עופות מוזכרת עוד בתנ"ך.   
נתיב הנדידה של השליו, ממערב אסיה לאפריקה, עובר במדבר סיני , והוא שהציל את בני ישראל מרעב בעת נדודיהם.
תצפיות מתועדות בנושא הנדידה נעשו על ידי הומרוס, הרודוטוס ואריסטו (750 ל-322 לפנה"ס) ביוון העתיקה. אריסטו ציין כי העגורים נודדים מאזור הים השחור אל דלתת הנילוס, הוא תיאר את נתיב נדודיהם של מינים רבים בארצות הים התיכון..  .

תקצירים נוספים אודות נדידת עופות