אלחנן גולדברג נוירופסיכולוג אמריקאי ממוצא רוסי, בעל ניסיון קליני ומחקרי רב מעמיד בספרו שאלה מרכזית: כיצד יתכן כי למרות שהמוח
עובר תהליכי הזדקנות ובליה החוכמה של חלק ניכר מהאנשים המבוגרים רק עולה עם הגיל?
הספר עומד בצורה מחודדת על ההבחנה בין האיבר הפיזי – המוח שהנו מערכת מורכבת ביותר של חיווטים בין תאי עצב ובתמיכה של תאי מוח אחרים (תאי גליאה) לבין הפעילות של אותו איבר, הפונקציה שלו קרי החשיבה.
בזמן העתיק אנשים זקנים נחשבו חכמים מאנשים צעירים, האם אנשי הזמן העתיק טעו? הרי אנו יודעים כי המוח מרגע שהסתיים תהליך הבשלתו יורד משנה לשנה. אנו יודעים כי תאים רבים מתים, תאי התמך נפגעים, קשרים נחלשים או נמחקים. כיצד ניתן להסביר פרדוקס זה.
התשובות שנותן גולדברג הנן מגוונות, חלקן מבוססות מחקר וחלקן תיאוריה שיש עוד להוכיחה באמצעים אמפיריים.
החלק התיאורטי מתבסס על סקירה של חייהם ופועלם של אנשי שם אשר הצליחו לשמר את כישוריהם הקוגניטיביים עד לגיל מבוגר ביותר. יתר על כן גולדברג מראה כי חלקם סבלו מסוג כזה או אחר של דימנסיה (נסיגה קוגניטיבית ברמה ובאופי של פתולוגיה רפואית) ובכל זאת הכישורים המרכזיים שלהם לדוגמא יכולת מוסיקאלית או אמנותית השתמרה.
אחת מההסברים המרכזיים מבוסס על המושג של
זיכרון גנרי.
זיכרון גנרי הנו זיכרון של משפחה של דברים, לדוגמא אם אני מכיר היטב את המושג כלב, הרי בפוגשי לראשונה בכלב דלמטי אינני צריך ליצור את כל מערכת החיווטים הקשורה בכלב דלמטי, אלא רק אלו הנוגעים למאפיינים הייחודיים של הכלב הדלמטי, היתר מצוי כבר בזיכרוני מעצם העובדה שאני זוכר היטב את המושג הכללי של כלב.
ככל שאדם מתבגר כך הוא מגדיל את מאגר הזיכרונות הגנריים שלו, ובאופן זה כל למידה חדשה מחייבת מאמץ קוגניטיבי קטן יותר.
המוח הנו איבר גמיש המסוגל לרה ארגון מתמיד, אימון ולמידה מפתחים חלקים שונים של המוח גם בגיל המבוגר. גולדברג מראה כיצד מוחם של אנשים שאומנו בסוג מסוים של פעולה משתנה בעקבות האימון.
הספר כתוב אופן מרתק, מלמד, מעורר מחשבה ובעיקר מעורר תקווה בקרב אנשים החוששים מתקתוקו של שעון החול של חייהם. אנשים מוכנים בכאב לב לקבל את העובדה שגופם מזדקן, שמראם החיצוני יהפוך לפחות משובב משהיה בצעירותם, אך לא ששכלם עליו גאותם וזהותם יבגוד בהם.
שיטת בריינספא אותה פיתחתי יחד עם צוות של נוירולוגים ואנשי קוגניציה מקבלת תימוכין מספר נפלא זה.