צילה של הרוח

"צילה של הרוח", מאת קרלוס רואיס סאפון, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר ובתרגומה של ליה נירגד בימים אלה מוצע למכירה, בהוזלה ניכרת, ספרו האלמותי של סמפרון, צילה של הרוח. קראתיו בנשימה עצורה – לא בדיוק, בעצם עצרתי והתמהמהתי והשהיתי את הקריאה בחלקו האחרון של הספר כי מאנתי להפרד ממנו. הספר הוא חגיגה לאוהבי ספרות באשר הם ולחובבי הסטוריה של המאה ה-20. על רקע מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השניה, נפרשת עלילת מסתורין ואהבים כמו אלו אליהן שיחרנו בבחרותינו, וטומנת בחובה אמירות על העולם, על טבעם של אנשים כולל רמזים שונים, שרק בגיל מתקדם יותר אנו מסוגלים להבין. בפתיח אנו נצמדים לספורו של נער רך בשנים שאביו מטעימו טעמה של קריאה כשהוא לוקח אותו ל"בית הקברות לספרים נשכחים". הנער, המספר, מוצא שם ספר (ששמו כשם הכותר, צילה של הרוח) אותו הוא קורא בשקיקה ומבקש, לשוא, עוד מפרי עטו של הסופר מסתורי, חוליאן קאראך. מתברר לגיבורינו, העושה ימים רבים בחנות הספרים של אביו, שלא רק שאין למצוא עוד ספרים של קאראך אלא שמתברר כי טיפוס אפל ומוזר מנסה להשיג בכל מחיר את ספריו ולהשמידם. מכאן והלאה נסבה העלילה סביב הספר המסתורי. את אהבתו הראשונה, היפיפיה והמוזרה פוגש הנער כשהם קוראים יחד בספר לו הם מכורים, עד שהרומן ביניהם מסתיים בסצינה אירוטית ואפילה הקשורה גם היא ב"צילה של הרוח". בהמשך מוסיבים ומסתבכים חייו של הנער כשהם נקשרים בספורו של קאראך עצמו, עד שקשה להפריד בין העלילות, המתרחשות בספרד, ובעיקר בברצלונה על טירותיה המסתוריות, ריחותיה וצבעיה, עם ההסטוריה האפלה והקשה. אפילו המאכלים מתוארים באופן מגרה וחי במיוחד, ובקיצור, כמו בימי הנעורים בהם שקעתי ברומאנים הקלאסיים שוב נאחזתי ולא רציתי שהספר יסתיים. התרגום מצויין וחי. כדוברת ספרדית חשתי שהשפה זורמת ורק שמות המקומות, שלעיתים היה אפשר ליחס להם גם משמעות סימלית, חבל שלא לווו בהערת צד מבהירה.