מאגם הרקיע

הסופר ההודי ויקראם סת התחיל את דרך ההשכלה הרחבה שלו בהודו, המשיך אותה באנגליה, ואחר-כך בסטנפורד שבסן-פרנסיסקו. במסגרת מחקר הדוקטורט שעשה בסטנפורד יצא לאוניברסיטה בעיר הסינית ניינגינג, ללמוד משם על מצב הכלכלה הסינית. במשך שהותו בסין, הקומוניסטית, בשנות ה-80, זו שלאחר "מהפכת התרבות", על כל ההבלים האנטי תרבותיים שבה, חרף הקשיים הביורוקרטיים השרירותיים, כנגד האטימות השלטונית חסרת הפשר, הצליח סת הצעיר להגשים חלום. הוא עבר את 2000 הקילומטרים המפרידים בין צפונה של סין לבין דרומה, שהוא טיבט. המסע הבלתי אפשרי, המורכב מאין ספור מכשולים, תקלות, אכזבות, שיטפונות, סופות מדבר, דרכים הרוסות, גשרים שקרסו, ופגישות עם טיפוסים מגוונים של בני אדם, בטרמפים, אכסניות, פונדקים, תאים של נהגי משאיות, נרשם באהבה, בלב פתוח, בעין חדה, בידידות אנושית בספרו הראשון של הסופר הגדול הזה, "מאגם הרקיע".
מי שמכירים את ויקראם סת מספריו המאוחרים יותר "שידוך הולם", "מוזיקה שקולה", "חיי שניים", יגלו את אותו הסופר האהוב והוא כבר בשל על-אף צעירות ימיו וראשית כתיבתו. הדרך שבה הוא מתאר את מסעו מרתקת כמו סיפור בלשי. ויותר מסיפור בלשי היא פותחת אשנב רחב צוהר אל עולמות רחוקים, בלתי מוכרים, מסקרנים ואנושיים. סת הוא סופר מלידה. כתיבתו זורמת מאליה, אין בה שום מאמץ וכל אישיותו האוהבת מתלווה לעיניו הרואות. גם במדבריות הגדולות של צפון מערב סין הוא פוגש בני אדם. לפעמים סקרנים ולוטשי עיניים עד שאי אפשר לעמוד במבטם. לפעמים מכניסי אורחים נדיבים ומיטיבים. תמיד עניים וכל-כך רחוקים מרמת החיים והטכנולוגיה המוכרת לנו. אגם הרקיע משתרע ארוך בלב השממה, מוקף הרים גבוהים שכיפותיהם מושלגות, והוא משרה נינוחות אין קץ על סת הרוחץ במימיו יום אחר יום ואינו רוצה לחדול. הנסיעה לכיוון טיבט אפשרית רק בטיסה (יקרה מדי עבור סטודנט צעיר) או בהרפתקאות טרמפים עם נהגי משאיות. ויקראם סת נכנס למסלול הטרמפים תחת לחץ זמן, הוריו מחכים לחופשתו בהודו, ולומד עד מהרה שזמן כאן הוא עניין שאינו נתון לא לתכנון, לא לזירוז, לא להאצה. הוא נמתח מתוך היות הנהג איש כה חברותי עד שלאורך הדרך פזורים לו עשרות חברים אותם הוא מבקר כאשר יחפץ ליבו. עוד הוא נמתח, הזמן, משום הגשמים העזים שפוקדים לפרקים בלתי צפויים את המדבר, והסחף הופך את הדרכים לבלתי עבירות. מדי פעם נופל סת קורבן לנחישותם האידיוטית של פקידי המשטר האמונים על אין ספור תקנות שהם מנסים לכפות ככל יכולתם. מדי פעם הוא מתידד עד רגשה עם עוברי אורח שטוב ליבם מעתיר, וסיפורם האישי מכמיר. רק בטיבט מגיעים השטחים הירוקים, הנהרות הזורמים, הפרחים, האוויר הטוב ואלה ממלאים עד אובדן חושים את צמאונו של סת לצבע. סין נעדרת צבעים. היא טוטליטרית להחריד ומונוליטיות משלימה בכחול כהה אחיד.
להאסה בירת טיבט היא שיאו של המסע. היא מאכזבת קמעה. בניין הפוטאלה המרשים, האייקון של הטיבטיות כולה, כה גדוש וצפוף עד שרק ההיחלצות ממנו מהנה. מקדשים אחרים מוזנחים, הלומי מהפכת התרבות שלא חסה על שום יופי. תיאור מחריד במיוחד מתאר סת את מנהגי הקבורה שם. מי מאתנו ששבוי ברומנטיקה טיבטית ילמד דבר או שניים מן התאור הזה. גופות המתים נפרשות על סלעים רחבים  וגבוהים מחוץ לעיר. הקברנים חותכים את הגופות לאברים ולחלקי אברים באלימות גסה וזורקים אותם מעורבבים בדגנים – מאכל לנשרים הממתינים על חידודי הסלע כל בוקר. את הגולגלות מנפצים ומרטשים כדי שייאכלו גם הן.
אחרי כל אלה ואחרי קשיי היציאה מטיבט לנפאל ומשם להודו צריך ויקראם סת לומר לעצמו שוב ושוב "הייתי בטיבט הייתי בלהאסה". כמו כל חלום גם להאסה נמצאה פחותה ממה שנדמתה להיות.
ואני לא רציתי שהספר הזה ייגמר.