פתרו את החידה של Shvoong וזכו ב-$500!
יומן מסע לפולין (2001)
Summary rating: 4 stars
5 דירוגים
ביקורים
:
458
מילים:
900
פורסם ב-: ספטמבר 13, 2007
מסע לפולין
יומן מסע זה נכתב תשעה חודשים לאחר שהמסע התקיים. באיחור אומנם, אבל הרגשות בעקבות המסע והחוויות נשארו חרוטות בלבי עד היום. ביומן מתועדות חוויות שחוויתי ורגשות שעלו בי ובחברי במהלך המסע בליווי תמונות שצילמתי. אני מקדיש את יומן המסע לזכרם של קרובי משפחתי שנספו בשואה ולעילוי נשמתם של כל היהודים אשר עונו ונרצחו במעשי הזוועה של הנאצים. עבודת קודש היא.
הרבה לפני המסע.... כשהייתי קטן, אף פעם לא הבנתי איך נוסעים לשם. לשם, כי ''שם'' לא אמר לי כלום. לא הבנתי למה נוסעים כדי לבכות. השינוי בא קצת אחרי עבודת השורשים בכיתה ז''. במהלך תחקור בני המשפחה עצרנו גם ברחוב בלפור 29 בתל-אביב. בקומה השלישית גרים סבא וסבתא – יצחק ורחל זימן, הוריו של אבא. סבא סיפר לי על ילדות מופלאה שהייתה לו בוורשה שבפולין, שעל פי דבריו נראתה לפחות כמו פריז, רומא או פראג. לפתע הוא קם מכיסאו, פתח את הארון והוציא תמונה, שהספיקה להצהיב ולשנות מצורתה המקורית. בתמונה נראו עשרת ילדי המשפחה והוריהם. לאחר זמן של התבוננות, סיפר לי סבא בקול מריר, חנוק מדמעות, כי הנאצים הרגו את כולם, חוץ מאביו ושתי אחיותיו. הסיפור משך וסיקרן אותי, כמו גם הסרטים העוסקים בתקופת השואה. פתאום ראיתי את הזוועות מהיבט אחר וידעתי שאני אסע ל''שם'', לפולין, לראות הכל. אני נסעתי, אך סבא מעולם לא חזר לבקר בארץ מולדתו. ממש לפני המסע הבנתי שאני שליחו במסע זה והמסע לא רק שלי אלא של המשפחה כולה.
התלבטתי הרבה עם מי לנסוע. עם תנועת הצופים, שאני חבר בה, או עם ''אשל-הנשיא'', בית-הספר בו אני לומד. לבסוף נפלה ההחלטה על נסיעה עם בית-ספרי, מכיוון שתאריך ההרשמה ליציאה עם הצופים עבר מבלי ידיעתי. משהוחלט החלו ההכנות: ימי עיון ושעות נוספות לאחר הלימודים, נסיעה לביקור ב''יד ושם'', שינון כללי התנהגות וביטחון, חלוקה לאוטובוסים ולחדרים, וכן טיפים נוספים אחרונים. במפגש ההכנה האחרון הגיעו המדריכות שילוו אותנו להכרות ראשונה עמנו. בין הקבוצות עברה מרים, ניצולת שואה ששמה לעצמה מטרה בהנצחת השואה. התברר לנו גם שהיא סבתו של אדר בר-דוד, חבר קרוב מהשכבה. אז מרים נפרדה ממנו כך: "אני יוצאת איתכם כסבתא של אדר אבל כשנחזור כולכם תהיו נכדיי".
היום הראשון למסע. יום שלישי 27.3.01 נפגשנו מוקדם לפנות בוקר במרכז במיתר, כאשר אוטובוס אסף אותנו אל שדה התעופה. מרוב התרגשות לא יכולנו להירדם, וכולם עסקו בלהעביר חוויות שליוו אותם בימים האחרונים. מרוב התרגשות גם הנסיעה נראתה ארוכה מהרגיל ומייגעת. בהגיענו לשדה התעופה המטרה הייתה אחת ויחידה: דיוטי-פרי! כשניתן האות, לאחר בדיקת המזוודות והדרכונים, כל השכבה רצה וקנתה מכל הבא ליד. חלקי במסע הקניות הסתכם בבושם ז''אן-פול-גוטייה וכמות נאה של שוקולד טובלרון. מרוב עיסוק בקניות כמעט ופספסנו את הטיסה, וקראו בשם בית-הספר מספר פעמים. הטיסה (באל-על) ערכה כארבע שעות. במהלכה הוגשו לנו ארוחת בוקר, כשבתפריט כוס מיץ תפוזים, גבינות וירקות, שתייה חמה, ולבחירה ביצים (לא!) או מאפה גבינה שהיה טעים! כשהתקרבנו לנחיתה והנמכנו גובה, ראינו דרך החלונות את פרוורי וורשה, שדות וכפרים שמסביבם יערות, והכל עטוף מרבד קסום של שלג לבן צחור. מראה קסום זה הסתיר מתחתיו את הזוועות מהעבר והאנטישמיות שיש בפולין גם היום. עם הנחיתה והכניסה לאולם קבלת המזוודות ליוו אותנו חיילים פולנים, שהיו לבושים ומצויידים כיוצאים לקרב. ככה זה כשאין במי להילחם וצריך לשמור עלינו כאובייקט של סכנה ביטחונית. החזיקו אותנו שעתיים באותו אולם. האטרקציות במקום היו: המרת כספים, חנות קטנה, איסוף המזוודות ו...שירותים. כשאבא נסע לפולין הוא חזר עם עודף של כסף פולני. לקראת הנסיעה הוא נתן לי אותו כדי שאוכל לנצלו. אך בזמנו כשהכלכלה בפולין הייתה חלשה, כסף זה לא היה שווה הרבה, אבל כיום, עם התחזקותה הכלכלית של פולין, השקל בערכו מקביל לזלוטי הפולני. לאחר שמצאנו חיילים שהסכימו להפוך את המבט הקר והחודרני ליותר מחוייך, שאלתי אותם באנגלית אם הכסף הזה עדיין שווה משהו. תגובתם הייתה כי הכסף הזה יכול לשמש כתצוגה במוזיאון, והשטרות מצאו את מקומם בפח. אני, שהתאכזבתי בשל כך, שקעתי בעצבות לרגע בעוד שהחיילים היו משועשעים למדי. לאחר שניצלתי גם את אטרקצית השירותים, עברנו לחנות הקטנה, שעל דלתה היה רשום בעברית – "ברוכים הבאים". תחושה, שהתחזקה אצלי בהמשך, כי המשפט "הרצחת וגם ירשת" מהתנ"ך מתאים לפולין כמו כפפה ליד. בחנות לא היה מה לקנות, ובעל הבית צעק עלינו כי נכנסנו מבלי להחזיק בסל קניות. תמוה? גם אנחנו חשבנו כך! האטרקציה האחרונה שנשארה היו איסוף המזוודות. לאחר שחיכינו בקוצר רוח ליד המסוע והעלינו את כולן על העגלות, לקחנו את העגלות תקופת הילדות, כאשר אולם קבלת המזוודות הפך להיות אולם עגלות מתנגשות. אלי לעגלה חברה נוגה כאשר אני הנהג. כעבור שעתיים, כשנפתחו הדלתות, פגשנו לראשונה את הקור (-7 מעלות). בזריזות העמסנו את המזוודות על האוטובוס, שהיה המפואר שראיתי אי פעם (היו בו שירותים, מכונה להכנת שתייה חמה, מגשים נפתחים מהמושבים, מושבים הנפתחים אחורה למצב של שכיבה ונוחות מקסימלית). איתו יצאנו לטיול באתרים היסטוריים בוורשה.
בעיר העתיקה קיבלנו זמן חופשי. באמצע העיר עוברת חומת הגטו. אך בשביל הפולנים היא עוד אבן בנוף. לאחר המרת הכסף יצאנו, שותפי למסע גיא (עוד יוזכר רבות) ואני, בחיפוש אחר שלטי הפיצה-האט. לאחר כרבע שעה מצאנו אותה חבויה בסימטה. לאחר שהחליפו לנו חמש מלצריות הלבושות בשמלת מיני אך לא יודעות מילה באנגלית, הצלחנו להזמין בעזרת פנטומימה. מיד לאחר החזרה לאוטובוסים לקחו אותנו למסעדה לאכול. שם למדנו לקח חשוב לכל הימים הבאים – לא כל מה שנראה טעים מבחוץ הוא גם טעים מבפנים! הוגש לנו אוכל איטלקי בטעם נוראי ולא נשאר לנו אלא להודות לעצמנו שאכלנו את הפיצה קודם לכן.
לאחר שחזרתי ארצה הבנתי שהרחוב בו התגורר סבא יצחק, היה לא רחוק, והתאכזבתי שלא ניסיתי להגיע אליו.
המלון אליו הגענו היה ברמה של שלושה כוכבים, כמו שאר המלונות שהתאכסנו בהם, חוץ מהמלון בפראג. למרות שהרמה הייתה של שלושה כוכבים חלקם היו ברמה גבוהה יותר וחלקם ברמה נמוכה יותר. בכל פעם שהגענו למלון וקיבלנו מפתחות לחדרים, הייתה ריצה המונית עם המזוודות אל הקומות שבהם שוכנו. היו מספר שיטות להעלאת החפצים, כמו לזרוק או לדחוס את המזוודה לתוך המעלית ולרוץ במדרגות לקומה מעל כדי לקבלה, או למצוא את מעלית העובדים ואיתה לעלות או לרוץ במדרגות. פעולה זו דרשה כוח פיסי רב באם הקומה הייתה גבוהה. במלון עצמו אני וגיא פיתחנו מספר סדרים קבועים: אמבטיית ערב ומקלחת בוקר, ארוחות משותפות וניסיונות כושלים להזמין אוכל ברום-סרוויס. שני דברים הפתיעו אותנו באותו ערב. האחד היו השירותים הפולניים שהיו בצורה הנדסית מסובכת למדי. המקרה השני התרחש כאשר כלנית, מדריכת הפנימייה ניגשה לחדרנו וביקשה כי ננמיך את עוצמת הקול בטלביזיה, אני שפתחתי לה את הדלת הסכמתי וסגרתי את דלת החדר. כעבור דקותיים אילנית חזרה מלווה בחווה שטענה כי סגרנו בפניה את הדלת ונערך לנו בירור שלמעשה היה ממש לא ברור.
היום השני למסע. יום רביעי 28.3.01 השכמה וירידה לארוחת בוקר. ביום השני השארנו את המזוודות במלון, משום שהיה עלינו ללון עוד לילה באותו מלון בוורשה. ארוחת הבוקר חיזקה את הלקח שהאוכל הפולני הוא לא ממש כמו בבית, ולאחר שהזהרנו את כולם שבקרואסונים יש יותר מדי סוכר, התחלנו בהתמכרות שתימשך כל ימי הטיול – מיץ תפוזים סחוט בבוקר. זה היה פשוט תנאי להתחיל את היום. היינו מגיעים לחדר-האוכל, לוקחים כוס, והדבר היחיד שעניין אותנו הוא המשקה הצהוב-כתום. ביום השני עלינו כבר על אוטובוס מס'' 4 המועדף עלינו מבחינה חברתית, כמו שחווה הבטיחה לנו עוד בארץ כשביקשנו ממנה להתחלף. נראה היה שזו תחילתה של ידידות מופלאה. ביום השני הקור כבר היה גדול עוד יותר (-11 מעלות), ושכבות של צעיף, מעיל פרווה, כפפות, שני זוגות גרביים, לא הספיקו כדי להגן עלי מהקור המצמרר. האתר הראשון בו ביקרנו היה חומת הגטו. נכנסנו קבוצה אחר קבוצה לתוך חצר קטנה, בה הייתה החומה בין שני בניינים. באותם בניינים חיו היהודים וכיום גרים בהם פולנים. קשה לתפוס איך אפשר לחיות בתוך זוועה שכזו.
במשך היום ביקרנו בבית-הקברות היהודי בו אלפי קברים בני מאות שנים. על כל קבר סימן וסמלים שדרכם אפשר לראות ולדעת מי קבור ומתי, מה גילו ומקום מגוריו, מהו משלח ידו ומעמדו בקהילה. מההתבוננות בקברים מקבלים מושג על תקופות עברו ובמיוחד על תקופת השואה. היה קר מאוד ללכת בבית-הקברות שהינו מקום פתוח ולא מוגן. פיתחתי שיטה – כאשר מורידים את הראש הוא מוגן יותר טוב על ידי הצעיף. זה היה לא רע עד שנתפס לי הצוואר והיה צורך בשני צעיפים. כולנו נראינו כמו ''לוחמי תנזים'' המסתירים את פניהם. דבר נוסף בולט היה שבית-הקברות נמצא באמצע העיר. אין כל התחשבות בו. סביבו בנויים בניינים גבוהים. זה די מפחיד לחשוב שכל האתר הזה יכול להימחק ברבות הימים.
במהלך היום ביקרנו גם באתרים כלודנה, הארכיון היהודי, בית-הכנסת נוזיק, התאטרון האידי ופרוזנה. אתר מרכזי נוסף היה בית היתומים של יאנוש קורצ''ק .
נשארו לנו עוד שני אתרים לאותו יום, אך קיבלנו זמן חופשי לבילוי בקניון. לאחר שאכלנו במקדונלס והבנו שמנת הילדים זו המנה הגדולה ביותר שאפשר להזמין, למדנו לקח נוסף – בזמן החופשי אנחנו אוכלים אך ורק בפיצריות! הפיצות היו זולות מאוד, וכך כל א
סקירות נוספות אודות יומן מסע לפולין (2001)