כרך ברומן-"החטא ועונשו"
פטרבורג
=========
פטרבורג הייתה בירת האימפריה הרוסית הרבה יותר מאשר בירת ארץ
רוסיה. היא הוקמה על פני שטח של ביצות בחיפזון רב ובמחיר חייהם
של אנשים רבים, בפקודת פטר הגדול.
ברציונליות הפראית האופינית לאנשים שאחרו לדבוק בדת-הקידמה,
נטל פטר על עצמו את המשימה לשנות מן היסוד את הארץ המפגרת
הנתונה לשליטתו, ולהפכה בבת-אחת למדינה יעילה על-פי קני-מידה
צבאיים ומודרנים.
כח-הרצון והפתאומיות שבמבצע זה הולידו כרך בעל שטח עצום,
שאין לו שורשים בעבר הכפרי, מרכז של ניכור האונס את המסורות
הלאומיות ואת דרך החיים הפטריאכלית.
הכרך דוסטויבסקי מביא את תאור פטרבורג כדי שנבין שהכרך במקום
התרחשות הרצח ע"י ראסקולניקוב מהווה את אחד המרכיבים החיוניים
בסיפור.
הכרך מצוי בקדמת הסיפור יותר מאשר ברקע כמסגרת יחידה במינה
הטעונה מגוון משמעויות.
אחת המשמעויות הגלויות לעין עולה עקב העסוק האינטנסיבי של
דוסטויבסקי באומללות הפטרבורגית ומתאוריה של אומללות זו, והיא
הפגנת הסולידריות שלו עם קורבנותיה. דוסטויבסקי מצייר את
המטרופולין בצבעים קודרים.הוא מביאנו אל פונדקיו המצחינים ואל
חדריו דמוי ארון המתים, דוחק לתמונה את הטיפוסים הזעיר-
בורגניים: את החנוונים, הפקידים הקטנים, הסטודנטים, הזונות,
הקבצנים ומוכי הגורל.
הסיפור של ראסקולניקוב מתפתח בפטרבורג. העיר הפנטסטית מולידה
גבור פנטסטי. רק בעיר קודרת ומסתורית כזאת יכול להתרקם "חלום -
מכוער" של סטודנט עני.
הרומן מוקדש לפתרון חידתו של ראסקולניקוב, של פטרבורג - של
רוסיה. גם לפטרבורג יש שני פנים כמו ליצור האנוש שנולד בה. מצד
אחד ניאבה המלכותית שבמימיה בכחולים משתקפת כיפת הכנסיה - "נוף
נהדר", "תמונה נהדרת".
מהצד השני - כיכר הסיינה על סמטאותיה ופינותיה האפלות שעניים
גרים בהן, תעוב וכעור.
ככה הוא גם ראסקולניקוב "הוא בחור יפה תואר, בעל עניים כהות
נהדרות, שיער ערמוני, קומה מעל לבינונית, דק וזקוף גזרה". איש
חלומות, רומנטיקן, בעל שאר-רוח, גאה, אישיות הגונה וחזקה. אך
"לאדם מפלא" זה יש סיבה משלו, יש מחשבה מזוהמת - המחשבה על הרצח
והשוד. פישעו של הגיבור שפל ונאלח, שותפיו לעבירה הם המאורות,
המרתפים והמסבאות. נידמה שהאויר המורעל של העיר ונשימתה הקודחת
חדרו למוחו של הסטודנט העני וזרעו בו את מחשבות הרצח.
כאשר הולך הוא "לערוך את הנסיון" - " חם נורא עמד בחוץ
ונוסרו עליו מחנק, דוחק, בכל מקום סיד, פיגומים, לבנים, אבק
ואותה צחנת קיץ מיוחדת הידועה כל-כך לאיש פטרבורג שאין ידו משגת
לשכור לו קיטנה. כל אלו זיעזעו באי-נעימותם את עצבי האיש הצעיר
המעורערים גם בלאו הכי." (עמ. 6).
כאן מצויה זירת ההתרחשויות בכללותה, התוקפת עיניים, אף
ועצבים, והמתוארת מקרוב ובקפידה לפרטי פרטים.
ראוי להעיר כי גם המרחקים מצוינים בדייקנות בעלת משמעות:
על ראסקולניקוב לעבור שבע מאות ושלושים
צעדים בדיוק משער הבניין
שלו עד בית המידות הפונה לתעלה שבו גרה אליונה איוואנובה, המלוה
בריבית. ללוות את מארמלודה לביתו מבית המרזח הוא עניין של
מאתיים עד שלוש מאות צעדים. יש במרחקים אלה כדי לעצב אחדות מקום
ואמינות רבה לספור. זהו ליבה של פטרבורג, עולם בזעיר אנפין.
גודלו המצומצם מביא בנקל לצרופי מקרים ומקנה להם הסבר הגיוני,
וכך גם באשר להצטברותה המואצת של ההתרחשות.
אין כל פאר ברחובות ובסמטאות סואנים אלה, מלבד שפע החיות
שבהם.
ראסקולניקוב תמה "מה הטעם בא אדם בכל הכרכים הגדולים, לא רק
מתוך הכרך גרידא, אלא כמו מתוך איזו נטיה מיוחדת להשתכן ולגור
דווקא באותם חלקי עיר, שאין בהם לא גנים ולא מזרקות ורק רפש
וצחנה וכל זוהמה " (עמ. 64). אולם הוא עצמו נמשך אליהם, כאילו
מתוך תחושת אחווה סתומה ואינסטינקטיבית. כאן, על אף כל הזוהמה,
טמונה תמצית חיי הכרך. כאשר הולך ראסקולניקוב לניאבה מרגיש הוא
בתחילה רעננות ומרחב אך כעבור זמן מה נעשו תחושות אלו ל"חולניות
ומרגיזות". עולם הטבע אינו מציע תנחומים של ממש, אף לא דרך
מוצא. כל עולמו של ראסקולניקוב הוא עולם הכרך.
תאורו של דוסטויבסקי מלא בפרטים מן הסוג ההופכים את התאור
לפסיכולוגי. מתוארת דירתה של המלווה בריבית :
מדרגות אפלות, צרות, קומה רביעית, פעמון רוטט חלושות, דלת
הנפתחת רק כדי סדק צר המחולק בפרגוד. ולבסוף החדר שבו "טפטים
צהובים, פרחי הגרניום ווילונות מלמלה על החלונות"."הרהיטים
ישנים מאד ועשויים עץ צהוב, ספה בעלת משענת ענקית מקומרת, שלחן
עגול בעל צורה סגלגלה הניצב מול הספה. לפני האיקוניה דלק נר
תמיד. הכל היה נקי מאד וכן הרהיטים והרצפה." (עמ. 8)
ראסקולניקוב מעביר מיד את התרשמותו לשפת הפסיכולוגיה: "רק אצל
אלמנות זקנות ומרושעות שורר נקיון כזה.". יש חוסר הנשימה שבסדר,
הנדדושות של "העלמות הגרמניות" ויראת השמים המתחסדת שבנר-התמיד.
החדר שבו מתגורר ראסקולניקוב מצתאים למצבו הנפשי. חדרו הוא
"כלוב זעיר, כששה צעדים אורכו, שמראהו עלוב ביותר בטפטי הנייר
הצהבהבים, המאובקים שנבדלו בכל מקום מן הקיר - חדר נמוך כל-כך
שאדם גבוה במקצת חש עצמו שלא בנח." (עמ. 26). רק בתא צר ונמוך
שכזה יכול היה להוולד הרעיון הפראי של הפשע. זהו הבידוד
בקיצוניות המרבית. אמו מבחינה בכך עם כניסתה: "איזו דירה גרועה
לך, חדריה כארונות קבר ממש, ... בטוחה אני כי היא שגרמה למחצה
שנעשית מלנכולי כל-כך." (עמ. 196). במהלך הווידוי בפני סוניה
הוא חוזר ואומר "את הלא היית במאורתי, ראית... והיודעת את,
סוניה, שתקרות נמוכות וחדרים צרים מעיקים על הנפש והמוח ! הוי
כמה שנאתי מאורה זאת ! ואף על פי כן, לצאת ממנה לא רציתי. דווקא
לא רציתי !" (עמ. 358)
יש להראות שהטרגדיה של ראסקולניקוב היא נחלת של עלית הגג,
ונשמרת ההפרדה בעלת המשמעות בינה לבין החוויות שהוא עובר מחוץ
לבית. שם נדיבות לבו מופעלת באופן אינסטינקטיבי בניסיון השוא
שלו להציל את הנערה השתויה מפני הרודף, במתן הכסף לדוקלידה מבלי
לצפות לגמול כלשהו, בעזרתו למארמלדוב הפצוע וברוחב הלב כלפימשפחת מאמנלדוב.