הסיפור אחרי עשרים שנה מאת הסופר המצרי נג'יב מחפוז מתמקד ברגש
הנקמה והציפייה של גיבור הסיפור- שרשארה. כבר במשפט הראשון יש לנו תיאור של הנקמה לה ציפה
שרשארה 20 שנה, זוהי כמין הקדמה לנושא הסיפור.
הנקמה היא חלק מהתרבות הערבית ובכך מתמקד הסיפור. מקור הנקמה מתגלה לקורא
רק באמצע הסיפור.רק אז אנו מבינים את מקור הרגשות העזים כל כך המצויים בשרשארה: לפני 20 שנה, שרשארה עמד לקחת לו לאישה את אהובתו זינב, אך אז הגיע להלובה, הבריון של השכונה ואמר לו לגרש את אשתו הטריה, ממש לפני ליל כלולותיהם. להלובה התייחס לשרשארה בזלזול- בעט בו, הפשיט את בגדיו ואף תקע את ראשו בשתן של סוס עם כל זאת הכריח אותו להתגרש מאשתו, וכך עשה שרשארה. לאחר מכן ברח משכונתו שרדאחה. מכאן מתחיל הסיפור. שרשארה אסף בריונים ואימן אותם מתוך מטרה יחידה- הנקמה בלהלובה. בדרכם לשכונת שרדאחה מהרהר שרשארה בכל הקורות אותו. הוא לא מפחד להראות את כעסו ולא מפחד שלהלובה יראה אותו מתקרב ויפחד.
כך מגיעים שרשארה ובריוניו אל השכונה. שרשארה מתפלא שלהלובה לא יצא אליו עוד כשהיה באמצע הדרך. כשהוא מגיע לייעדו- שכונת שרדאחה- וקורא ללהלובה, אך זה לא יוצא אליו, הוא מגלה מפי איש זקן שמישהו אחר כבר נקם בלהלובה חמש שנים קודם לכן. באותו הרגע פורצת זעקה מפיו של שרשארה המסכן והוא מתנודד על מקומו כעומד לפול. הוא מגלה ששרשארה מת כאשר הוזמן למסיבה אצל אחותו והורעל שם יחד עם כל אנשיו. כל בטחונו של שרשארה מתנדף, הוא מייחל שתבלע אותו האדמה ומקלל את להלובה על מותו.
שרשארה מתכונן לחזור אל אנשיו, אך אז נזכר באהובתו זינב. הוא שואל את הזקן עליה והלה מוביל אותו למיקומה. הוא שולח את
אנשיו לחכות לשובו והולך לראות את זינב. הוא יושב על שרפרף קטן בבית קפה שאף הוא מדומה לצינוק (בדומה להרגשתו של שרשארה) וצופה בה בעוד מחשבות ממלאות את ראשו. הוא מהרהר בכך שלעולם לא יזכה לצוות על להלובה לגרש ולזכות בזינב בחזרה. כל חייו האמין שזינב היא מקור כוחו, אך האם היא באמת, או שהיה זה רק צורך הנקמה? רק לאחר ששקעה השמש מעיז שרשארה ללכת לזינב שבתחילה לא מכירה אותו. הם מחליפים כמה מילים מתומצתות על מה שעבר עליהם בעשרים השנה האחרונות. השיחה שלהם מאופיינת בשתיקה החוזרת ונשנית ובמבוכה. כאשר זינב מזמינה אותו לשבת עמה,הוא מסרב למרות שעדיין חש כלפיה רגשות. הוא מבין שלא נותר לו כלום, כל חייו היו לשוא.
כאשר הוא חוזר לבריוניו אין הוא עושה זאת בדרך חשופה, דרך שכונת אל גוואלה, אלא דרך השדות, כדי שאיש לא יראה אותו והוא לא יראה איש.
סקירות נוספות אודות אחרי עשרים שנה