אמיר גוטפרוינד שהפתיע עם הספר "שואה שלנו" סיפור השואה מנקודת המבט של ילדים המנסים להתחקות אחר אותו אירוע נורא עליו המבוגרים
לא רוצים לדבר אתם, מפתיע שוב בספר סיפורים קצרים שלפחות עבור חלקם עולה השאלה מהו מקור ההשראה.
מה לאמיר גוטפרוינד ולאווירה הכבדה של אחוזות כפריות בלב ליבה של צרפת. מחצית מהסיפורים מתרחשים על הרקע הפסטוראלי של הכפר הצרפתי. איזור שתושבי פריז ברובם אינם מכירים ואינם מבינים את המשמעויות הנסתרות המבוטאות בדיאלקט המקומי. מה מביא סופר ישראלי בן ימנו לכתוב על הדוד אלבר על הדוד אלפונס כאילו היו דמויות בסיפוריו הקצרים של גי דה מון פסון.
לצידם עומדות דמויות ישראליות חבויות בעליית גג תל אביבית או מחפשות משימות בגנים ירושלמיים.
המשותף לכל הדמויות הוא טירוף מסוים העושה אותן למיוחדות ומעניינות.
שפה שבה משתמש גוטפרוינד עוברת מתיאורים מפורטים כמו בספרות הצרפתית הקלאסית לאמירות מרומזות מובלעות - מודרניות.
במבט מעמיק הסיפורים כולם עוסקים בזיכרון.
זיכרון של מקום של תקופה ובעיקר של דמות. הדמויות המרכזיות מסופרת מתוך זיכרון על ידי מספר חיצוני, אדם אחר, האחיין של הדוד ולא הדוד עצמו. אך מאיזה מאגר חוויות שולף גוטפרוינד זיכרונות אלה? השאלה נשארת ללא מענה. או אולי אין אנו זקוקים לזיכרון ממשי בכדי ליצור לנו זיכרון חי ועשיר, אולי איננו זקוקים לחוויות מציאות בכדי לכתוב על מציאות המתרחשת בדימיוננו ושובה את ליבם של קוראנו.
עוד על זיכרון וסוגי זיכרון בספרות ניתן לקרוא בביקורות שלי על "המוח של מוצרט וטייס הקרב" ובעיקר ב "השלהבת המיסתורית של המלכה לואנה" של אומברטו אקו.
האווירה הכללית של הספר נעה בין הריאלי למאגי כאילו אמיר גוטפרויד היה סופר לטינו אמריקני ולא ישראלי דור שני לשואה החווה את החרדה הקיומית שלנו היהודית ולא מאה שנים של בדידות.
ספר מעניין, מהנה, מומלץ בחום