עמוס עוז בגדלות רוח של ענק מצליח לחזור מהיצירה העצומה האוטוביוגרפית "
סיפור על אהבה וחושך" אל התפקיד הצנוע של מספר הסיפורים
הקצרים. הסיפורים מתרחשים בכפר דימיוני "תל אילן" שאינו רחוק מהערים המרכזיות אך רחוק מספיק בכדי לתת תחושה של חיי כפר, של ניתוק מהמולת העיר, של איכות אחרת.
"תל אילן" עוסק בפנטזיה הישראלית הבורגנית של בריחה לכפר הציורי, של בית צמוד קרקע עם עץ תות ונדנדה בחצר. פנטזיה כה בלתי רלוונטית לגודלה של האוכלוסיה ביחס לקוטנה של הארץ.
בכל הסיפורים נוקט
עמוס עוז מבט של מביט - מציץ מהצד, בחיים של אנשים רגילים, ללא דרמות גדולות, ללא אירועים מרעישים, אנשים קטנים, בודדים בעיקרם החיים את חייהם. למרות היות הסיפורים נבדלים הם שזורים באווירתו של מקום, בהיכרות של דמויות מסיפור אחד עם דמויות מהסיפור האחר. כל סיפור נסוב על דמות מסוימת אחת. כל סיפור עוסק במתח שבין ישן לחדש, באחיזה העיקשת של שרידי הכפר בן מאה השנה, של שרידי האידיאולוגיה של מייסדיו עם המציאות העכשווית השוטפת אותו. כל הדמויות נעות כמעט כסהרוריות בחיפוש אחר משמעות, תוכן, תשובה לחייהם.
כל הסיפורים מאופיינים במתח אמביוולנטי "האיש הזר לא היה זר. משהו בדמותו דחה וגם ריתק את אריה צלניק כבר מבט ראשון, אם אכן היה זה מבט ראשון" כך נפתח הסיפור הראשון "יורשים" זר לא זר, מרתק ודוחה, ראשוני ולא ראשוני, שלוש אמביוונטיות במשפט אחד. המתח על גבול החרדה של רופאת הכפר הרווקה הבודדה המחכה לאחיין שלה, מציף את הקורא בסיפור "קרובים" כהכנה לראליה המגית בסיפור "חופרים" הנובלה הארוכה יחסית של הספר, שכאילו נלקחה ממיטב הספרות הדרום אמריקאית. פסח חבר כנסת לשעבר גיבורו של הסיפור חופרים, מעורר גיחוך, דחיה בעמדותיו המאובנות אך גם סוג של חמלה ורוך לאור ניסיונותיו לשמור על קשר כלשהו עם המציאות שסביבו אותה איננו מבין. כאב ההתבגרות של "קובי עזרא נער לא מאושר בן שבע עשרה" מהסיפור "זרים" נוגע ברגישות במקום עמוק מאד של כאב המוכר כל כך לכל מי שהיה פעם מתבגר לא מאושר.
הזיכרון נוכח מרכזי בכל אחד מהסיפורים, הזיכרון של מה היה פעם המקום "תל אילן" זיכרונות של האידיאולוגיה הציונית סוציאליסטית שליוותה את האבות המיישבים, זיכרונות של חשיבות עצמית של חבר הכנסת לשעבר פסח קדם, זיכרונות של אושר שיכול היה להיות של רופאת הכפר ד"ר גילי שטיינר. שביב האושר הסמוי של פקידת הדואר והספרנית עדה דבש בגינה "אמרו בכפר שהחבר של עדה דבש בא לירח דבש. לא ברשעות אמרו זאת, כמעט בחיבה.."
עמוס עוז משרטט את הדמויות שלו בציפורן דיו סינית, בעדינות, חושף מעט מסתיר הרבה, ובעיקר באהבה.
מאד מומלץ לאוהבי עמוס עוז, ועוד יותר לאלו שאינם אוהבים אותו, אולי יגלו ספרות אחרת מאשר לה ציפו.