עתה משקראו אחד מתקצירי למעלה ממאה, ברצוני לספר לכם על התסכול שלי בנסיוני בפרסום סיפוריי, למשל באמצעות תחרות הסיפור הקצר של
"הארץ". ולהלן סיפורי, שפורסם בכתב העת "מהות" ט"ז:
לאחר חמש עשרה שנות כתיבה למגירה, בגיל של למעלה מאמצע החיים, אזרה אומץ ושלחה סיפור לתחרות כתיבה יוקרתית. מה אכפת לי. הגיע הזמן. אולי סוף סוף אצליח לפרסם משהו. אבל אהה, לפרסם. זה לא פשוט. אנשים אחרים יגעו לי בקרביים. יידעו על מה אני חולמת, וממה אני פוחדת. החליטה להסוות עצמה, קצת. גם זה לא פשוט. קודם כל, אחד מתנאי התחרות הוא לכתוב בשמך שלך. אבל לי יש שלושה שמות, צהלה, ולא כתוב בתקנון, שחייבים "להסגיר" את כולם! זה המקום להסביר, עד כמה עניין השם שלה הוא טעון. קודם כל, הוריה נתנו לה שם מיוחד במינו. אולי יש עוד שתים שלוש נשים בארץ, עם שם פרטי כזה. ועוד שם "מחייב", שיש לו קונוטציות הסטוריות - לאומיות. היא דוקא נקראה פשוט על שם חבר של אביה (עם הסבה דיקדוקית לנקבה), ולא על שם אותו גיבור היסטורי, אבל זה עדיין "נשמע" מחייב. רצתה לשאול את אביה מדוע קרא לה כך, ודמיינה שיענה לה, תארי לך שהייתי קורא לך לא על שם החבר שלי שנהרג, אלא על שם מקום הקרב. היו קוראים לך באב אל וואד, יותר טוב? שיחה כזאת מעולם לא התנהלה וכשדמינה אותה אביה כבר לא היה בין החיים. השם בכל זאת הכביד. כשהיתה קטנה השתתפה בתחרות ארצית וידעה את התשובות, אבל לא עזרה אומץ להצביע כי צריך היה להצהיר מה שמך. ופעם כשנכנסה לשיעור באוניברסיטה שאל אותה המרצה לשמה. כשענתה לו הגיב, איזה שם, דם ואש ותמרות עשן. אבל היא הסכינה לכך והתרגלה. להיפך, לא היתה מחליפה אותו בשום פנים ואופן. אבל כשנישאה צצה בעייה חדשה. היא לא אבתה להחליף את שם המשפחה. לא מטעמים של פמניזם, אלא שאהבה את הצירוף בן שמה הפרטי לשם המשפחה (שם אביה), שהיה קליט. ועכשיו לשנות? אבל בן זוגה לא רווה נחת מהעניינים. הוא היה שמרני בנושא הזה, ומדי פעם היה מציק לה ומלגלג על כך.בלידת ילדם השני, כשהלכה למשרד הפנים, עשתה מעשה, והוסיפה לעצמה את שמו. היום עושות כך סלבריטאיות רבות (וגם גברים) אבל אז זה היה נדיר למדי. (או, הנה היא התעסה-גלזר שלנו. או שמא ארבלי-למוזלינו, היה נוהג הרופא שלה להלעיג עליה, הוא היה קרוב משפחה של בעלה). ועכשיו, כשצרפה למעטפה עם הספור את פרטיה האישיים, החליטה שתציין רק שני שמות . נדמה לה ששלחה את שמות המשפחה. משהו כזה. כך אמנם ייווצר רושם שהיא גבר, אבל מה זה משנה. לקראת הפסח,
המועד שנקבע לפרסום הסיפורים בעיתון, התייאשה מן העניין. אם לא הודיעו לי עד עכשיו, כנראה שלא זכיתי. לא נורא, אחרי הכל הסיכוי ששלושה אנשים, מבקרי ספרות אנינים, יאהבו דוקא את הסיפור שלי, הוא קטן. אבל שלושה ימים לפני ליל הסדר קבלה הודעה על דבר דואר רשום. מוזר, מופיע פה ציון משונה של שמך, ציין בעלה. השיבושים אינם נדירים, אבל כאן הופיע - בשיבוש קל - שמה הפרטי ושם בעלה. בקושי התאפקה עד למחרת בעשר, המועד בו דברי
הדואר מגיעים לבית הדואר. התור היה גדול, באמצע הגיע השליח של בנק הדואר לקבל את הכסף שנגבה שם, והיא התנדנדה על קצות אצבעותיה, עיניה משוטטות על המעטפות המסודרות על גבי מדפים גבוהים. נו כבר, נו... הנה, בבקשה, אמרה תמי, הפקידה היעילה של הסוכנות, ומסרה לה מעטפה מעוטרת בשם של פירמה ידועה. חג שמח ופסח כשר ונקי, הוסיפה. עם שואב כזה, יהיה לך קל לנקות.