תסתכלו עלי

להלן אתייחס לספור "הבתולה האחרונה" כהדגמת הקובץ של אלדד כהן, שניתן להגדירו כדקדנטי- לוחמני- פנטסטי. הסיפור ניתן מנקודת מבט נשית, ולשונו מסוגננת בכעין עגה ''טרנדית'' . הוא נפתח ב"ציטוט", כביכול, של קול המייצג את צו החברה כלפי הגיבורה/ המספרת והוא "קורא לה לסדר", ומצווה עליה התנהגות קונפורמית בנוסח: "את לא יכולה להשאר ככה, לא אוכלת, לא מבשלת. מתי נשמת בפעם האחרונה? בואי, תבלעי כדור, זה יעשה לך טוב. מאמ''לה, את חייבת להגיע לאורגזמה ולו רק פעם בחיים <...> בגילך בנות מתחתנות. בנות בגילך מגדלות חיים ברחם" (71). בדומה לסגנונה של קסטל בלום, יש כאן בליל של אמירות ריקות (לא אוכלת לא מבשלת, מתי נשמת) יחד עם "ציוויים" המסגירים אורח חיים דקאדנטי (תקחי כדור) על מאפייניו החושפניים (הדיון באורגזמה) יחד עם אמירות בנוסח "בנות בגילך" שהן ליבה של ה''קריאה לסדר''. המלל הסתמי מפעיל מכבש של שכנוע באמצעות גישה שיווקית: "מה שכולם עושים" הוא "טוב" ו"כך צריך". תוקף האמירות נובע ממשפט הפתיחה "כולם איימו עלי" ו"התכוונו לאותו הדבר", ו"אם לא, תנודי. רוצה לומר <...> תמותי" (72). החשד, שלפנינו מחאה כנגד הקונפורמיות המתבקשת, עולה עקב נוסח האיום: "כולם איימו עלי. אמרו לי די. חלק אמרו מספיק. היתה גם מי שהתקשרה מלונדון ואמרה enough " לפנינו חזרה - כולם אמרו, ואחר כך סיוג ותבנית של הקטנה והתגוונות מדומה " חלק אמרו <רק> מספיק, ואחת <כלומר, עוד פחות> התקשרה מלונדון <בצרוף ציטוט דבריה שאינם אלא תרגום של "מספיק", כלומר, משהו חדש שממיר בדיוק את קודמו>. למה, בעצם, נדרשת הגיבורה? " להפטר" מבתוליה. הדרישה לכך בפרוורסיה פרודית, שכן מודבקות אליה סיסמאות שרוקנו מתוכן עקב ההקשר: "עשרות גברים חרשו עשרות נשים בגילך <...> את חייבת את זה לעצמך ולארצך, לעמך ולמשפחתך" (71, 72). פרדוקס טמון בפרטים: הגיבורה נדרשת להתכסות בשמלה לבנה, כאילו אלו כלולות, כמו גם העובדה שמשתתפי האירוע יפים ועשירים, ויש לה סיכוי ''לתפוס'' שידוך טוב'' , אבל בהמשך מתברר שהיא פשוט מוזמנת למסיבה שבה "העולם יאהב אותה" (71) היגד המתקשר לצווי לאיבוד הבתולין. ועוד פרדוקסאליות האמירות: "מה תספרי לילדים שלא ייוולדו לך " (71), או שהן קלישאות מעוותות, "אם לא היום, אימתי" (72). המספרת מציינת שהגיעה למסיבה ברכבת ש"המתינה לה בחוץ" וזו מביאה אותה "ישר לשאנז אליזה" (שם) . כך, בנוסף לרכיב ה''קוסמופוליטי'' המופיע עם הזכרת הרחוב, לפנינו גם רמז למציינים פנטאסטיים שיצוצו במלואם בסוף הסיפור, הבנוי כסיפור פואנטה: נדמה כי הרכבת מתפקדת כמו הכרכרה של סינדרלה. בניגוד להקשר זה של אגדות ילדים, דרישת המאיימים נילוית לצד הנמוך של אבדן הבתולים: נאמר כי הסדין ייבדק בהמשך, לוודא דימום. הקורא המקשר זאת למנהג קמאי פרימיטיבי. מיקום המסיבה פרודי -"גג שער הניצחון" והמספרת מדווחת: "עניתי על כל הציפיות, שתיתי, רקדתי, השתוללתי ואפילו נדלקתי, אם לדבר בשפתם" (72): ההגחכה נובעת מההגזמה, ומההכברה בתיאור הפעילות, מתוך תחושת ניכור- "בשפתם". כאן, בלב הדברים מופיעה דמותו של הפרטנר המיועד לביצוע ה''משימה'', שאינו זוכה לשם ותיאורו מעוצב באמצעות שפע של שלילות (לא גבוה, לא נמוך וגו'') ומתאפיין באנונימיות ובינוניות: "ככה, באמצע" (שם). הגיבורה מנצחת כי הוא מזמין אותה (ולא להיפך). אמירתה מטרימה את הסיום: "לא אמרתי לכולם להתראות" (שם). בשלב זה מופיע הדיאלוג בין בני הזוג, שאינו אלא שיח בנלי ומקברי של שנינה כביכול. השיח שגור, מבודח :היא שואלת, מה יעשה כשיגדל, והוא עונה "שהוא כבר גדול". אבל מכאן הדברים מובילים להצהרתו על חוליו וכושרו הלקוי, כמו גם על רצונו לגור מול בית קברות כדי שיקל עליו להגיע שמה בבוא יומו. ההמשך- דיאלוג ''פינג - פונג'' חסר פשר בנוסח "היית קונה את זה ש" , או "כמה היית מוסיפה אם", כשיח -מיקוח , המשרה תחושה של קור, כשהכוונה ל"היית מאמינ/ה ש", אלא שאמון לא אמור להיבנות כאן, וההודאה בכך מתגלמת בהצהרתה בתחילת השיחה, כי מדובר פה ב"סיפורי סבתא". בכל זאת יוצא המרצע מן השק והפרטנר ה''נבחר'' שגם ''בחר'' בה מודיע לה, שלא היתה כל בחירה, ובעצם הוא "בתפקיד" (74 ): "אני כאן כדי לנעוץ פגיון במעוז קדושתך ולהביא אותך פעם בחייך לאורגזמה" (שם). עד כאן, תואר שיח דקאדנטי מבחינת ההבעה של עמדה של קור רגשי, החושפת את הקשר בין אנשים כאשליה; דברי הפרטנר מציגים את התרחיש ביניהם בכמה אופנים, שמסמנים קור , תכליתיות, מעשה אלים והסתכלות ''טכנית'' במעשה, שאמור להוות ביטוי לאהבה: האקט יתבצע "בתפקיד", הוא יכלול "נעיצת פגיון" כלומר מעשה מלחמה, ו"הבאה לאורגזמה" ענין שמנוסח כטכניקה חסרת משמעות רגשית או רוחנית. ההמשך הצפוי הוא בדיקת הסדין על ידי אנע . תגובתה הסופית, של הגיבורה המספרת, לדרישת החברה הרוצה לראות דם, מפתיעה, כדבריה "הם רצו אותי כמותם,<.. .> שאענה לשידוכים, שאתרגש מאופרות סבון <...> שאבכה, שאצחק, שאניע את שפתי מצד לצד" (74, 75). היא מחליטה לספק להם דם, ופותחת בשחיטה רבתי של כל מי ומה שמצוי במקום. התיאור הבא מוזר ופנטסטי: היא מצהירה על כך שאינה יודעת כמה אנשים וישויות רצחה, שברי עבר ועתיד עפו באויר, וכך נוצר בליל של פרטים מוזרים ועל טבעיים, כך שהכיעור והמקאבריות במעשה מרוככים על ידי העברת מהלך העלילה לנתיב הזוי. בשלב זה, סיום הסיפור, לאחר סצנת ההרג, מתוארת באופן דקדקני הפעילות הגופנית וההתרגשות העזה שחווה הגיבורה המספרת בתום האקט המדמם – מדמדם: אורגזמה. בסיפור מצאתי מאפיינים דקדנטיים : סיגנון (קלישאות וריקון ביטויים ממשמעות) , פרדוקס ברמת הלשון וברמת העלילה, עלילה בלתי צפויה, פרוורסיה, זוועה. אלה מתפקדים כפרודיה וכסוג של מחאה, מרוככת על ידי שימוש בסממנים פנטסטיים. למחאה זו אופי חמקמק, לא ברור בדיוק נגד מה היא מופנית: נגד הקונפורמיות באופן עקרוני? נגד הלחץ החברתי כלפי רווקות מתבודדות? מאחר ובשלב הראשון הגבורה איננה מנהלת מאבק של ממש בגורמים אלה, ובשלב האחרון היא בוחרת ''לחסל'' אותם פשוטו כמשמעו, נראית גם כעין פרודיה על פרודיה, המשקפת, אולי, את הכורח של האמנות למרוד כדרישה אתית. נדמה כי המרד מתחולל כאן על רקע שבו החופש כה רב עד כי אין במה למרוד.