דיאנה וסיפורים אחרים

דיאנה וסיפורים אחרים – זאב ז''בוטינסקי
מרוסית: חנניה רייכמן, הוצאת עם עובד
זאב ז''בוטינסקי, המוכר לנו כאידיאולוג ומנהיג ציוני, מקים הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, מראשי ההגנה היהודית במאורעות 1921 בירושלים, חבר בהנהלה הציונית, מייסד ומנהיג התנועה הרביזיוניסטית ואופוזיציונר לזרם המרכזי בציונות – מתגלה לנו מתוך הפרוזה שלו כמספר קל כתיבה, בעל עין בוחנת ומיומנות בתיאור התנהגויותיהם של בני האדם.
בסיפור ''דיאנה'', שעניינו מערכת יחסים סבוכה בין שני גברים לנערה ברומא, מעיד המספר כי הוא נהנה מן השפה הרוסית, שבה מתקיים הדיאלוג, אך ברור לנו שהוא מעדיף שפה וארץ אחרות. "הלשון הרוסית", הוא אומר, "לפי דעתי, אינה נוחה לשיחה ולספרות, היא עשירה מאוד, לא אכחיש, אך זהו מין עושר חסר טעם, ממש כנהרות הרוסיים. הנהרות הללו רבים ועצומים, אך תועלתם מועטה, כי זורמים הם או לקוטב הצפוני או למבוי הסתום של הים הכספי. גוני גווניה לא ייספרו מרוב, אפשר בה לגזור מ''פהק'' צורה לכל שלב הפעולה, מפיהוק חד פעמי עד פהקנות מתמדת." כשהוא מתאר את הנערה וצחוקה, הוא נסחף וכותב על הצחוק בכלל: "רוב האנשים אינם יודעים לצחוק, מכעכעים, מגהקים, נחנקים. ואילו היא היתה שומטת ראשה לאחור ומאריכה ככל אוות נפשה בצחוק קצוב ונקי כמצילת כסף". כשקוראים את סיפוריו של ז''בוטינסקי נדמה, שלא הסיומים הם החשובים לו ביותר, אלא הסיפורים עצמם, בהתהוותם. הוא יוצר מצב, מתח, מגיע לסוף, ואז הגיבור נוטש או ממשיך לחכות. "אין גרוע מלחכות", הוא כותב. "כאשר הגעת למפנה ועליך לחכות – או אז באמת נעשית נפשך כנקיק בהרים, בו תגעש רוח עוז מימין לשמאל ומשמאל לימין, עד אשר תעקור מקרבך כל כוח רצון." פעם אחת הוא אפילו מציע לנו לקרוא את המשך של הסיפור בסיפור אחר שאולי הוא יכתוב פעם, וכך נותר הקורא כשחצי תאוותו בידו. מפתיע, עם טעם של עוד.