מונולוג- (דרום-אפריקאי, אביר ונסיך)
"את באמת חושבת שאם תקני כרטיס נסיעה באוניה ותסעי לצרפת ותגיעי למרסיי ואחר"כ לביאריץ תיפטרי מהצרות שלך? מותק, הכל ייסע אחריך על פני הגלים בשובל לבן ומקציף ובזמן העגינה,יחכו לך הצרות בנמל בדיוק כמו שראית אותן בפעם האחרונה בנמל הבית. תביני, עם צרות צריך להתמודד על המקום, פרצוף מול פרצוף."
החברה שלי צדקה כמובן. עם צרות צריך להתמודד מיד, מבלי לחכות שהזמן והמקום יעבירו אותן למקום ולזמן אחר. ובכל זאת, קניתי כרטיס נסיעה באוניה. ברחתי מהצרות כמו מאש. חיפשתי אויר חדש לנשום, פנים אחרות להיתקל בהן, חלומות אחרים לחלום מול גלי ענק באוקיינוס של חוף ביאריץ.
שכרתי חדר בעל תקרה משופעת בפנסיון משפחתי זעיר במרכז העיר. גם חברתי האחרת שהתה שם עם בעלה הצרפתי בהריונם המתקרב ללידה. פעם נכנסתי לחדר הזוג הצעיר, מבלי לדפוק בדלתם, היתה זו טעות מרהיבה:
על המיטה, הוא על גבו והיא מעליו כששיפעת שערה מכסה את שניהם. "או סליחה", אמרתי, "ממש סליחה!" כולי נבוכה וסמוקה יותר מחברתי שבמיטה. "לא, זה בסדר", אמר הבעל, "תרגישי בבית, לא קרה כלום".
מאז דאגתי לדפוק בדלתו של כל מי שפגשתי בחיי.
במהלך הזמן, פגשתי בחור מדרום אפריקה, חלקתי איתו את חדרי ומעט מזמני. את גופי נתתי מפני שלא היה לי דבר אחר לתת.
באחד הערבים ירדתי ל"סלון" המשפחתי שבפנסיון, דיברתי בטלפון עם הקרובים לי בארץ, התיישבתי לשתות ברנדי-קולה ופתחתי ספר לקרוא.
"מהיכן את?"נשאלתי. הפניתי את ראשי הצידה ופגשתי אביר. קרן הידידות, שכוונה במדויק אל עבר בדידותי, זהרה בסלון האפלולי. "מישראל", עניתי "ואתה?" "אני מפה, משטרסבורג, אבל בדרך כלל אני מתגורר בגרמניה,
הייתי לפני שנים בישראל, כמתנדב, היתה שם בחורה אחת בקיבוץ , מאוד אהבתי אותה אבל...אני לא זוכר את שמה." "משונה" אמרתי "אם אהבת אותה איך לא תזכור?" "אני מבולבל, התקופה ההיא היתה הזויה, כרגע אני פשוט לא מעלה את שמה בזכרון אבל..." -"תמר. קראו לה תמר", אמרתי. צבע פניו דהה, עיניו הגדולות נפערו עוד יותר, נשימתו נעתקה לשניה והוא אחז בזרועי "מאיפה את יודעת את זה?, מה קורה פה? מי את?" "לא, לא, הכל בסדר, אני לפעמים יודעת דברים מבלי לדעת אותם במודע. כנראה פלשתי לזכרונך האבוד וכך זה קפץ לי מהפה, באמת אל תדאג, זו לא
הפעם הראשונה שאני שולפת דברים כאלה מהשרוול". ואכן, לא היתה זו הפעם הראשונה.
האביר לא נרגע. הלך אחרי כמו כלבלב המחפש מקום להתנמנם בו. מכיון שתכננתי עם הדרום-אפריקאי להגיע לפריז בה רציתי להגשים את מטרת נסיעתי, קבעתי
להיפגש שם גם עם האביר.
בפריז התמקמתי אצל ידידים ותמורת מגורי בביתם טיפלתי בבתם בת ה-6 בזמן שבני הזוג שהו בעבודה. פריז התגלתה כעיר גדולה מאוד. גדולה מדי. רק במסלולי הרכבת התחתית מצאתי שלווה וסדר. מפעם לפעם הייתי מגיחה, ללא תכנון, מבטן התחנה אל אור היום כשואפת אויר לאחר צלילה, משוטטת בסביבה מוצאת את הקפה הפינתי וחוזרת לחדרי דרך המנהרות האפלות .
לאחר כשבועיים פתחתי את מדריך הטלפון הפריזאי במטרה ליישם את תוכניתי.
ידעתי שאי פה בעיר נמצא הנסיך שלי. כשעזב את ישראל לפני שנתיים - וזאת לאחר שגורש עקב דעותיו השמאלניות ( זה קרה בסוף שנות ה-70) הבטחתי לעצמי שיום אחד אגיע אליו ולוּ רק כדי לברר אם אכן
נשאר דבר מה
מאחור.
לא מצאתי את שמו במדריך אך אחותו היתה רשומה ודרכה חייגתי אליו. "כן, זו אני, פה בפריז, חייבים להיפגש, לא תכיר אותי, יש לי הפתעה בשבילך".
כשאהבנו אז, הייתי קצוצת שיער כמו ילד, ואילו הפעם שערי האדמוני גלש בתלתלים רכים. הפתעה. כשנפגשנו בקפה "שאפּוֹ", הביט בי, "ידעתי שזו תהיה ההפתעה", אמר בהערכה. כולי מרוכזת בו ובשפת גופו כלפי, שמעתי אותו פולט לעבר אחד ממכריו שזו ידידה מישראל. לא דיברתי צרפתית אבל הבנתי כל מלה שנאמרה בדיאלוג הקצר. "היא יודעת על אישתך והתינוק"? שאל הידיד, "לא" קצר וסופי זרק הנסיך מזוית הפה.
ידעתי שדבר לא נשאר מאחור חוץ מטעם מתוק של היה ולא עוד.
כשקבענו להיפגש שנית למחרת, חשבתי לעצמי שהיה שווה ואולי עוד יהיה שווה, אך כשחלפו שעתיים והוא לא הגיע ידעתי שבחר להעלם בשיא, ללא צורך בהסברים, חרטות.
עייפה מעשרים ושמונה שעות של טלטלת רגשות, יצרתי קשר עם האביר משטרסבורג. ידעתי שחיכה לאות ממני, ידעתי שיבוא לבקר, לטפל , ולהחזיר כוחות. נשמתי אותו כמקור לחמצן והוא, רק נתן.
כעבור שבוע הודעתי לו שעלי לחזור לארץ. גיליתי שאני בהריון "לא, לא ממך, מההוא מביאריץ, מההוא מדרום אפריקה. לא, לא רוצה לבצע הפלה בצרפת. רק בארץ. כן זה בטוח." עוד ניפגש, הבטחתי.
שמונים ושלושה ימים, שלושה גברים, פריז והריון שיכנעו אותי סופית ששום דבר לא נשאר מאחור. שובל הקצף מירכתי האוניה התנפץ אל החוף. החוף שלי.
סקירות נוספות אודות מונולוג - שום דבר לא נשאר מאחור