לכשאשתו מתה, שלושים שנה מאוחר מדי,
היא הופתעה.
תמיד
חשבה שהוא יהיה הראשון לוותר וללכת.
תמיד
חשבה שמותו, כראשון, יפצה את אשתו על כל משובותיו עם אחרות במשך 50 שנות נישואיהם. מעולם לא
רצתה שאשתו תמות.
רצתה שתעלם.
רצתה שלא תהיה.
רצתה שפשוט תתפוגג.
ועכשיו, 30 שנה מאוחר יותר מתה אשתו והוא מצלצל לומר שאשתו מתה.
"אני אלמן" הוא אומר. שמץ של שבר בקולו. קורטוב בלבול, מעין אובדן זהותי ואולי גם הגיל כבר לא מה שהיה... בגיל 77 איבד את שותפתו לחיים, זו שאהב בתחילה ורק כיבד ולא נטש מאז.
לפני 30 שנה כשהשתובב
איתה הכריז מראש שאת אשתו לא יעזוב.
"למה"?,
שאלה, "מה כבר מחזיק אתכם יחד"?
"הילדים" ענה.
הו כן – הילדים.
"וגם אם אעזוב, מי ירצה את אשתי
עכשיו"? ובאמת מי?
חבריו לא סבלו את אשתו, אביו המזדקן רצה לראות אותו עם אחרת ורק הוא,
נשאר. מי כבר יקח את אשתו?
נסעה לבקרו.
לנחם? איך אפשר לנחם מאהב לשעבר על מות אשתו? לא, לא לנחם - להקשיב. להיות בחלל שנוצר ולו רק כדי למלאו לזמן קצר. אולי להבין היום, אחרי 30 שנה איך נשארים עם, איך מוותרים על, מה המחיר, היכן ממוקמת השליטה העצמית, והאחריות? זו שנגולה מעליו עכשיו, שהוא לבד, אלמן, חופשי לעשות....מה?
לפני ש
נסעה, ידעה שבעלה מבין. להם אין ילדים. והוא נשאר. והוא נמצא. גם כשהוא איננו, המרחק ביניהם צפוף, חסר חללים שצריך למלא. שלושים שנה אחרי
הבינה שגבר נשוי התאים לה רק עד.. רק לעוד.. ומשם
למדה לראשונה להיות
בת- זוג.