רבי יוחנן בן זכאי ידוע כי בית המדרש של ריב"ז עסק בהלכה ובמיסטיקה. גולדווין מנסה לשכנע במאמרו כי בבית המדרש עסקו גם בפילוסופיה, בהשפעתה של התרבות ההלניסטית.
הטקסט על ריב"ז וחמשת התלמידים פותח בסיפור: "חמישה תלמידים היו לו...". הסגנון הסיפורי המרחיב בא להצביע על ניסיון של התאוששות והתבססות, לאחר החורבן של בית שני.
א. אליעזר בן הרקנוס: שמרן שאינו מחדש.
ב. רבי יהושע: "אשרי יולדתו", תואר סתום שאיננו מסביר על יכולותיו או נטיותיו של יהושע. למרות התואר המעורפל, יהושע מופיע פעמים רבות בספרות חז"ל.
ג. רבי יוסי: חסיד. חסיד איננה רק תכונה, אלא
השימוש במילה גם יכול להצביע על השתייכות לסוג של כת אשר התמקדה בהימנעות מהחטא. כנראה שקבוצה זו האמינה באפשרות ליצירת קשר עם האל. אנשי קבוצה זו (כולל
יוסי ושמעון) לא מופיעים בדיונים הלכתיים, אלא רק בתחום העיסוק הרוחני.
ד. רבי שמעון: ירא חטא. מוכר השימוש בביטוי ''יראת שמיים'' ו-''יראת אלוהים''.
יראת חטא הוא הפחד מהחטא עצמו. בקהלת נאמר כי כל אדם חוטא.
ה. אליעזר בן ערך: מעיין מתגבר.
הטקסט מציג שתי חלוקות:
חלוקה בין שימור לחידוש. השאלה המעסיקה את המדיינים היא מי חשוב יותר במובן ההלכתי: המשמר או המחדש. הדמות מסוג בור סוד
נקראת סודרן/סיני/גמרא, והדמות מסוג מעיין מתגבר נקראת פלפלן/עוקר הרים/סברא.
חלוקה בין רוחניות (רבי יוסי ורבי שמעון) לבין הלכתיות (הרקנוס ואליעזר).
העיסוק בדרך החיים הנכונה והתשובות (שאינן עוסקות בתורה) מציגות גישה פילוסופית.
אפיקורוס היה המייסד של זרם פילוסופי נפוץ, אחד מהזרמים הנפוצים בפילוסופיה היוונית של תקופה זו (ההתמקדות העיקרית הייתה באתיקה):
א. אפיקוראים – ביהדות השימוש בשם זה מצביע על כינוי גנאי. אפיקורוס דגל במקריות ושלל את ההשגחה האלוהית. בספרות התלמודית אין צטטה של מונח פילוסופי, אך קיים מדגש אחד שמציין שאפיקורוס גרס שהעולם מתקיים באופן אוטומאטי. אפיקורוס חשב שהאדם צריך לשאוף להיות מאושר (eudaimon). השיטה החינוכית של האפיקוראים הייתה לדקלם את הפתגמים שנאספו מהמייסד, ולא לחדש. לכן רבי אלעזר חשב שיש ללמוד את הטקסטים שלהם, כדי לענות להם ''בנשק שלהם''. מעניין לראות שגם חז"ל האמינו בלמידה בע"פ, ולכן יש פה לא רק התנגשות אלא גם חיקוי.
ב. סטואיקנים - הזרם הגדול.
ג. אפלטונים.
ד. אריסטוטלים.
ה. ציניקנים.
פילוסופיה ומיסטיקה:
משנה חגיגה מחלקת את ההלכה על פי מידת הסימוכין שיש לה במקרא. זהו ניסיון (יוצא דופן במשנה) לקשר בין מפעל התורה שבעל לבין המקרא.
א. היתר נדרים – החיבור הרופף ביותר, אין קשר למקרא. במקרא לא מתוארת אפשרות להתיר נדרים, וההוכחה לכך היא סיפור בת יפתח. רק מי שמאוד בטוח בכך שיש לו ערוף אותנטי של מסורת יכול להתבטא כך.
ב. הלכות שבת, חגיגות והמעילות – קיים חיבור חלש, "כהררין התלויין בשערה". כל ההלכות על השבת הן יצירה של חז"ל, הנתלות על ווים מועטים של המקרא.
ג. טהרות, טומאות ועריות – חיבור חזק עם המקרא.
סיפור הפרדס:
הפרדס מדומה לגינה של המלך, שעליה בנויה עלייה להנאתו של המלך. מי שמגיע לגן יכול להציץ לגן, אך עליו להיזהר.
סקירות נוספות אודות רבי יוחנן בן זכאי