עיקר תקופת חז"ל הוא בשנים 1-500 לספירה. אנשים אלו מכונים חכמים ולא רבנים או נביאים, ויש בכך כדי להאיר על הדרך בה הם ראו את עצמם. התקופה הראשונה נמשכה עד 250, והשנייה משנת 250 עד 500. התקופה הראשונית נקראת תקופת התנאים: תנא הוא צורה ארמית למילה שונה, מי שחוזר ולומד. התקופה השנייה נקראת תקופת האמוראים: אמוראי הוא מי שאומר דבר מה.
התקופה הראשונה עצבה את התרבות היהודית עד ימינו, מבחינת ההתמסרות ללימוד וההשפעה על דתי הדתות המונותיאיסטיות שהתפתחו מהיהדות. התקופה התנאית מתרחשת בארץ, כאשר בחו"ל קיימים שני מרכזים גדולים (אלכסנדריה ובבל). ישנן שתי שיטות פרשנות:
משנה ומדרש.
מדרש הוא דרישה במקרא (חכם יושב עם המקרא ומנסה להוציא ממנו משמעויות). אין יותר תקשורת ישירה עם האל, ולכן מה שנותר הוא להפוך בכתבים ולחפש בהם את התשובות. משנה הוא לימוד של אותם תכנים אבל במנותק מן המקרא.
חיבורי תקופת התנאים: משנה ותוספתא. המשנה הוא שישה סדרים של חוקי התורה שבע"פ, נערך בגליל בתחילת המאה ה-3 לספירה על ידי רבי יהודה הנשיא. סדרי המשנה מחולקים באופן נושאי, וחוברו בעל פה. התוספתא מקביל למשנה ומסודר באותו אופן, המשמש כתוספת לו. ההבדל הוא שהתוספתא כוללת עוד דור אחד של חכמים. כמו כן ישנם מדרשי הלכה לספרי התורה מלבד בראשית.
בתקופה השנייה (אמוראים) נכתבו בארץ
ישראל מדרשי
אגדה (פירושים שאינם קשורים להלכה
וחוק). כמו כן נכתבו התלמוד הבבלי והירושלמי.
בספרות חז"ל התנזרו מריבוי צורות ספרותיות, בניגוד לתקופה שקדמה ובאה לאחר מכן. בתקופה זו היצירה היהודית מתמקדת בכתיבה פרשנית.
סקירות נוספות אודות חז"ל