טקס הטבילה: מופיע כבר בבשורות. מתואר על ידי פאולוס כטקס המאפשר לקחת חלק בחייו של ישוע. ליד הטבילה, הפולחן החשוב השני הוא אכילת לחם ושתיית היין המסמלים את בשרו ודמו של
ישוע (eucharist, הודיה חיובית; נקרא גם סעודת האדון ו-communio). פולחנים אלו הם שני הריטואלים (sacrament) הראשית של הכנסייה מימיה הראשונים ועד היום. המילה sacramentum כולל את מושג הקדוש (sacre) ואת המילה התחייבות/ברית. בכנסייה הקתולית של ימי הביניים נרשמו עד כ-40 סקרמנטים, אך בסופו של דבר המספר המחייב בכנסייה הקתולית הוא 7 – ובכנסיה הפרוטסטנטית מדגישים את שני הסקרמנטים הקדומים.
הטבילה הנוצרית הקדומה דומה מאוד לטקס הטבילה במקווה. ההבדל הוא בכך שבנצרות אין הלכה פסוקה בנושאים אלו, כלומר אין דיון הלכתי מקיף ומחייב הקובע את אופני הביצוע הנכונים. טקס הטבילה הקדום מתאר טבילה מלאה של הגוף 3 פעמים, תוך כדי הבעת באמונים בעיקרי הנצרות. עיקרי הנצרות כוללים את השילוש הקדוש והתייחסות לחייו של ישוע. כל אדם יכול להיטבל, אך יש העדפה שילדים ייטבלו רק לאחר שעמדו על דעתם. הטקס מאשר את האמונה, אמונה מאשרת את המעשה. הטבילה נמנעת ממי שמתנגד לאמירת הטקסט (הקרדו), ולכן הטקס הוא דרך אפקטיבית להבחין בין המאמין האמיתי לבין הנוצרי הכופר (נוצרי הרטיקן). הכלים הפולחניים מאפשרים לתחם את הקהילה הנוצרית האורתודוקסית.
הטבילה והחטא הקדמון: הטבילה מאפשרת לאדם להינקות מהחטא הקדמון אותו הוא נושא עמו. תפיסת החטא הקדמון, שפותחה בין היתר על ידי אוגוסטינוס, גרסה כי החטא טבוע באדם מיומו הראשון. בני התקופה הם האמינו כי הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בתמותת תינוקות, ועלה השאלה: האם
תינוקות אלו מתים בחטא? לכן מהמאה ה-5 ואילך (ובימה"ב זה הופך לנוהל) הטבילה נעשית בימים הראשונים לאחר לידת התינוק. הדבר נעשה כדי לנקות את העולל מהחטא הקדמון אותו ירש מעצם היותו בן אנוש. הבעיה הנוצרת מכך היא שהנטבלים כתינוקות לא מאפשרים עושים זאת מתוך בחירה והכרה. הבעיה נפתרת על ידי הפולחן של סעודת האדון הראשונה, המתקיימת בגיל בו המשתתף עמד על דעתו ועושה זאת מתוך בחירה.
הקדמת הטבילה הביאה ליצירת סקרמנט הווידוי: היות שהטבילה נעשית מייד עם הלידה, נוצר הצורך לנקות את האדם מחטאיו שעשה במהלך חייו. משום שלא ניתן להשתמש שוב בטקס הטבילה, יש צורך בטקס הווידוי.
סקירות נוספות אודות הטבילה בנצרות