הברית החדשה

מבוא: הברית החדשה
ישנן ארבע בשורות בספרי הברית החדשה. הקאנון של הברית החדשה הוא הדבר המאחד את הפלגים הנוצרים השונים. ישנה הסכמה לגבי 27 כתבים המהווים את האוסף הקשור לישוע, לתלמידיו ולתקופתם.
ספרים אלו מחולקים למספר חטיבות:

ארבע הבשורות (מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן. בשורה = evangelion. משמעה של הקידומת EV היא ''דבר שנעשה היטב''. חז"ל כינו את הבשורות ''עוון גיליון'').
מעשי השליחים (נכתב על ידי מחבר הבשורה על פי לוקס, מתאר את תולדות הכנסייה הקדומה ממותו של ישוע ועד למאסר של פאולוס ושליחתו לרומא).
אגרות שאול השליח (החטיבה המרכזית, 13 אגרות. ככה"נ 6-7 אכן שייכים לפאולוס).
אגרות נוספות (לא כולן מיוחסות לכותבים מסוימים, על פי המחקר נכתבו בדור או שני דורות שאחרי ישוע).
ספר ההתגלות (נקרא גם: חזון יוחנן, אפוקליפסה).
כיום מקובל לראות את כתבי הברית החדשה כתוצר של קהילות, טקסטים המשקפים תפיסות קהילתיות משותפות. יוצאות הדופן הן אגרות שאול, בהן בולטת דמותו של שאול.
הכרונולוגיה הקדומה של הנצרות לוטה בערפל. ישנה תשתית ענפה של ממצאים, אך יש לא מעט חוסר וודאות לגבי תאריכים ויחסים בין אירועים. ישוע מת בראשית שנות ה-30 (יש מחלוקת, תלוי לפי איזה בשורה מפרשים). אין ספרות נוצרית שקודמת למותו, הטקסטים הראשונים נכתבו על ידי פאולוס. פאולוס מתחיל לכתוב ככה"נ כ-15 שנה לאחר מותו של ישוע; לרוב מתארכים את האיגרת הראשונה לשנת 48 ואת מותו לשנת 63. אלו התעודות הנוצריות הקדומות ביותר שבידינו.
רוב החוקרים מאמינים שהבשורה על פי מרקוס היא הקדומה ביותר, בשל היותה הקצרה והמתומצתת ביותר. על פי גישה זו, הבשורה על פי מרקוס הייתה הטקסט הראשון אשר הורחב בבשורות הבאות. מתארכים את הבשורה על פי מרקוס לשנת 70, והוא משקף בתוכו חלק מהתסיסה שקדמה למרד והביאה לחורבן. שתי הבשורות שנכתבו לאחר מכן הן מתי ולוקס, אשר נכתבו בשנים 70-90 (קשה להגיע לדיוק רב יותר). ההנחה היא שהן תלויות במרקוס מבחינה ספרותית (המחברים הכירו את הבשורה על פי מרקוס, והרחיבו אותה). הסינופסיס הוא העמדה של שלוש הבשורות הראשונות (מתי, מרקוס ולוקס) זו מול זו. לאורך רוב המקומות קיימת הקבלה בין הבשורות השונות; לכן שלוש הבשורות הראשונות נקראות הבשורות הסינופטיות.
ישנה השערה שהיה קיים בעבר מסמך נוסף המכונה Q, אשר הכיל את אמרותיו של ישוע. על פי סברה זו, הבשורות על פי מתי ולוקס השתמשו הן בבשורה על פי מרקוס והן במסמך Q. במאה ה-20 התגלה טקסט קדום (הבשורה על פי תומס) שהתאים במידה חלקית בלבד לתיאור המסמך Q. לכן ניתן להניח שלכל בשורה היו מקורות ייחודיים, בנוסף למקורות המשותפים. אין פתרון שמסביר באופן ברור את הקשרים בין הבשורות השונות.
הבשורה על פי יוחנן שונה מהבשורות הקודמות, ורוב החוקרים נוטים לראות את בשורה זו כמאוחרת יותר (90-100), אולם זוהי השערה בלבד. יש חוקרים המחזיקים בדעה מנוגדת ורואים ביוחנן בשורה הקודמת אף לזו של מרקוס. הבשורה על פי יוחנן שונה בסוג הכתיבה, בשלד הכרונולוגי ובאווירה (יוחנן מחבר האיגרת אינו יוחנן מחבר הבשורה). למשל, הפתיחה של הבשורה שואבת רעיונות מתוך עולם הפילוסופיה היוונית והיהודית. הבשורה על פי יוחנן שונה, וגם הפרשנים הראשונים של הנצרות לא התעלמו מעובדה זו.
מתארכים את החיבור האחרון שנכנס לברית החדשה לשנת 130 (כ-100 שנה לאחר מותו של ישוע). תהליך הקנוניזציה ארך זמן רב, והעדות הראשונה לאוסף שמתאים לאוסף שאנו מכירים כיום היא משנת 367. ההסמכה לגבי ארבע הבשורות קדמה לכך, והיא ידועה כבר מסוף המאה ה-2.
העולם הקדום של תקופת התהוות הנצרות היה עולם של מסירה בעל-פה. הסיבה שאין טקסטים קדומים לבשורות הראשונות היא שאנשים העבירו בע"פ את הסיפורים. הברית החדשה נשמרה ביוונית, ורק לאחר מכן תורגמה לעברית. ככה"נ חלק מהטקסטים נכתבו במקור ביוונית (למשל אגרות פאולוס); לא ידוע אם הבשורות נכתבו ביוונית או בעברית.
פטרוס מתואר בבשורות כאדם הקרוב אל ישוע, השליח לו ניתנו מפתחות מלכות השמים. פטרוס ייסד את הכנסייה הרומית, וטקסטים אלו משמשים להצדקת עליונותה של הכנסייה הרומית. פטרוס גם מתכחש בסופו של דבר לישוע, ולכן הוא דמות מורכבת יותר.

סקירות נוספות אודות הברית החדשה