אל הספר "ארגון", אותו כתב כריסטופר פאוליני נכספתי לפני כשנה, אחרי תזכורות חוזרות ונשנות של חבריי.
את האמת? לא התלהבתי.
אפילו קצת התאכזבתי, ארגון היה בסך הכל אדם חסר רגשות, הדיאלוגים בין
סאפירה הדרקונית ובינו היו שטחיים בצורה בוטה, וכאשר הייתה הזדמנות אחת ליצור דיון מעניין קטעה אותו סאפירה בכך שעל הדברים הללו אין צריך לדון.
כשסיפרתי לממליצי הספר על כך, הם עמדו פעורי פה, לא מבינים כיצד ניתן שלא להתאהב ברוכב הדרקונים.
כתוצאה מכך החלטתי לבדוק בפורמים וקהילות את הנושא והתברר שאכן אחוז הקוראים שנהנו מהספר היה גבוה ביותר.
מבין חמש קהילות
פנטזיה בהם שאלתי על הנושא,יותר מ80% מהחברים קראו את הספר ונהנו ממנו.
אם כך, כיצד ייתכן שאני רואה בספר לא יותר מעוד נסיון ליצור גיבור מושלם, ואליו אחרים רואים בו יצירה פנטסטית?
התשובה לכך, התבררה לי כאשר קראתי את את שני הכרכים הבאים בסדרה.
פאוליני התבגר, אופן כתיבתו השתנה מצורת כתיבה של ילד בן 15, לצורת כתיבה של אדם בוגר בעל דעות.
אני, ועוד 20% האחוזים הנותרים, חפשנו בספר "ארגון", יותר ממה שהיה בו, ולפיכך התאכזבנו, את הספר ארגון צריך לקרוא בצורה פשוטה, קלילה. בלי לחפש משמעיות נסתרות או רעינות דגולים שחמקו מהעין.
אני יכול לומר אישית שבקריאה ראשונה, בשל כל ההמלצות, חפשתי סיבה להנות מהספר יותר ממה שהוא נותן, והוכחה לכך: בקריאה שנייה של הספר, כאשר לא הייתי מרוכז רק בלמצוא סיבה למה פאוליני כתב ספר מדהים, נהנתי מהספר,
בגלל שהוא מספר על נער מושלם שרוכב על דרקון ומציל את העולם.
ולאלו שעוד לא קראו את הספר, המלצתי: שבו על הכורסא עם כוס קפה ותקראו את הספר בנינוחת, ועל תצפו למצוא קטע אדיר עוצמה בספר, פשוט תקראו אותו, כעוד ספר פנטזיה.
יונתן וקסלר