כל הביקורות והתקצירים שקראתי על הספר מתחילים ב:
בשובו אל התחום שחקר באופן כה מבריק ב"אלים אמריקאים", ניל
גיימן מעניק ספר שהוא יצירתיות מפעימה...
<ציטוט מהכריכה האחורית>
מצטערת, אני לא התרשמתי. ממש לא הייתי מרחיקה לכת עד ל:
יצירתיות מפעימה...
צ`ארלי נאנסי לא מצליח להשתחרר מהכינוי שהדביק לו אביו:
צ`ארלי השמן. והסיפור, לפי דעתי, הוא על השתחררותו מהכינוי צ`ארלי השמן וגילוי הצ`ארלי נאנאסי שבתוכו.
צ`ארלי הוא בנו של אנאנסי - אל העכביש, אשר מירר את חייו במשך ילדותו, ומסתבר שגם בבגרותו. במהלך הסיפור מסתבך צ`ארלי השמן עם כל דמות אפשרית בה הוא נתקל. ומגיעה נקודה מסויימת בסיפור, בה לא ממש ברור כיצד הוא יצליח לפרום את הפלונטר הזה, אם בכלל...
מבית
ניל גיימן קראתי את
לעולם לא עולם,
בשורות טובות ו -
אבק כוכבים. אפילו את
קורוליין. נהנתי מכולם. אין מה להשוות בינם לבין
בני אנאנסי. מצאתי את הספר מאכזב, צפוי ומאולץ. יכול מאוד להיות שהתרגום הוא זה שפגע, מאחר והיו קטעים שלמים, בהם לא הבנתי איך מבלילת המילים הללו הצליחה המתרגמת (ורד טוכטרמן) לחבר משפט...
הספר לא ריגש אותי: הוא היה קליל, נחמד ותו לא. לזכותו של גיימן ייאמר כי הוא שמר על רמת חוש ההומור שלו. או לפחות ניסה לשמור. שוב - אולי התרגום הקלוקל הרס, אבל ב -
לעולם לא עולם, וב -
בשורות טובות הצליח גיימן להצחיק אותי. הוא שנון, ציני ומשעשע. ולמרות כל התכונות הללו - אני לא חושבת שזה סיפור שאזכור...
הוא מקבל אצלי 2 כוכבים, וגם זה - רק בגלל שזה ניל גיימן.
ובכל זאת - אני מחכה לספר הבא שלו.