חלום קדחת

הספר, לכל אורכו עוקב אחרי השירים של לורד בירון, המוכר לנו זה מכבר. ולכן זה בלתי נמנע שגם ביקורת זו של הספר תתחיל מהשיר של ביירון, שבו בוחר ג''ושוע לתאר את "חלום קדחת":
"היא מהלכת ביופי, כמו הלילה
של ארץ אין ענן וכוכבים זרועים בשמיים,
וכל הטוב אשר באופל ובהִלה
נפגשים בחזות לה ובעיניים:
מרוככים כך באותו אור פגיע,
זה אשר נמנע מיום ראוותני על ידי השמיים."
מרטין הוא הסופר שמוכר לכולנו בזכות הסידרה המופתית "שיר של אש ושל קרח" . אך מה שהרבה אנשים נוטים לשכוח זה שמרטין כתב עוד דברים חוץ מהסדרה הלא גמורה, ואחד מהם הוא מה שכונה בפי כל "המפגש של בראם סטוקר עם מארק טווין"- חלום קדחת. זהו סיפור שמתרחש על נהר המיסיסיפי החביב כל כך על טווין, כשברקע אוניות הקיטור צופרות והמלחים משמיעים קללות גסות. הדמויות הראשיות כתמיד אצל מרטין לא צבועות בצבעי השחור והלבן האופיינים לסטריוטיפים, וגם לא מעוררות בקורא את הרגשות הצפויים (אזהרה לכל מי שאוהב את הערפד שלו עם יתד בלב) של שנאה או אהבה. הדמויות הראשיות הן: אבנר מארש – איש נהר מחוספס והבעלים של חברת סחר נהר הקדחת (בעקבות אסון שפקד את מארש, מאחורי השם המפואר עומדת רק ספינת קיטור אחת – אלי ריינולדס הזקנה). ג‘ושוע יורק – דמות מסקרנת, שבהתחלה מציגה את עצמה בתור אדם עשיר עם הרבה מוזרויות, משנה את זה לצייד ערפדים ולבסוף – המלך החיוור. דיימון ג''וליאן – ערפד, אכזרי, צמא דם, מאוד מרושע ומאוד חזק. הסיפור שלנו מתרחש במעלה ובמורד המיסיסיפי, כאשר בהתחלה אבנר מארש וג''ושוע הופכים להיות שותפים עסקיים, וג''ושוע ממן את חלומו הגדול ביותר של אבנר – לבנות את הספינה המהירה והמפוארת ביותר - "חלום קדחת". כל זה קורה בתנאי שאבנר מלמד את ג''ושוע, את כל מה שקשור לניווט ומתעלם מהמוזרויות שלו. והמוזרויות אכן רבות, אם לסכם אותן במילה אחת – "ערפדים" (חיוורים, לא אוהבים שמש וקטלניים מאוד), אבל אחרי דרישה עיקשת של אבנר ג''ושוע יוצא לסעוד עם כל הצוות בצהריי היום. בהמשך אנחנו עדים לעימות הבלתי נמנע בין ג''ושוע לדיימון ג''וליאן ולתוצאות המבלבלות שלו. אך הסיום הבלתי נמנע של המאבק המתרחש לכל אורך הספר מגיע רק כעבור 10 שנים מהפגישה הראשונה בין ג''ושוע לאבנר, ושם באותם עמודים אחרונים של הספר המרתק הזה אנחנו מגלים את מלוא עומק המשמעות של המושג ערפד.
במשך כל העלילה הקורא מוצא את עצמו בהתלבטויות לגביי האופי האמיתי והעיסוק של הדמויות. הרי מרטין ידוע בכך שהוא לא צובע את הדמויות שלו בצבעים אחידים, אין אצלו רע מוחלט או טוב מוחלט, כולם צבועים בצבעים של אפור. וכך במשך המחצית הראשונה של הספר הקורא מתלבט האם יש לו עסק עם ערפדים בכלל או האם מנסים להטעות אותו, ואחר כך הוא עובר בשטף להתלבטות האם לצדד בערפדים או להילחם בהם. וכל זאת באותה הנשימה, כי גדולתו של מרטין היא לא בכך שהוא כותב ספר טוב על ערפדים, אלא בכך שהוא מביא את הקורא למצב חדש, בו יש לו התלבטויות שונות ממה שהוא רגיל למצוא בספרי ערפדים. כאן הערפדים הם לא הרוע המוחלט (וגם לא הטוב), אלא מין מצב ביניים שכל חובב ערפדים דמיין לעצמו לפחות פעם אחת – ערפדים שיכולים להשתלט על התשוקה לדם, למה זה הופך אותם ? הרי כל ערפד מעונה שתיקחו תמיד מתחרט רק על זה שהוא נאלץ לרצוח חפים מפשע, וכאן הנושא הזה נפתר. איפה זה משאיר את הערפדים ? את הדילמה הזאת ועוד כמה פחותות ממנה מציב בפנינו מרטין. במין תמונת מראה לשאיפות שלנו, האם גם כאשר אין תירוץ הערפד ימשיך לשתות דם, או שהוא יוותר על זה ? והאם הוא צריך ?  
הספר הזה הוא לא מה שבהכרח הייתי מציעה לקרוא למי שאינו בקיע בכלל בתחום הערפדים, כי מרטין עוסק רוב הספר בניפוץ כל המיתוסים המוכרים. אך זהו ספר קולח, שברגע שתופסים את הקצב שלו קשה להניח אותו מהידיים. הוא בהחלט מומלץ לחובבי מרטין, חובבי ערפדים ולכל אחד אחר שמוכן להסתכן בספר ערפדים לא שגרתי.     
" ואז הוא הבין.כפי שתמיד הבין דברים כאלה. אבנר מארש אולי היה איטי, אבל הוא אף פעם לא שכח. הוא הבין. המשקה, חשב"