הארי פוטר ואוצרות המוות
הקדמה
ספר של הארי פוטר הוא כמו חבר ותיק. אבל אחד שגם יודע להפתיע מדי פעם ומתבגר עם השנים.
הארי פוטר הוא הספר האחרון בסדרה ומלווה את הארי פוטר בשנתו האחרונה בבית הספר הוגוורטס (למעשה לא ממש בבית הספר...).
פיזית הספר עבה. הרבה עמודים (682 עמודים) ונייר איכותי ועבה יחסית. העטיפה צבעונית מאוירת ומצופה בניילון שנותן תחושה קטיפתית נעימה. כל אלה ועוד (כמו שני קפלים פנימיים לכריכה שאף פעם לא ידעתי איך קוראים להם עם תמונת המחברת) יוצרים תחושה סופר נעימה לדפדף לקרוא ולחוות את הספר גם במימד הפיזי שלו. במיטב המסורת של סדרת הספרים של הארי פוטר מופיע בפתיחת כל פרק איור שנותן רמז לגבי משהו מהמתרחש בפרק שלפנינו, נחמד ומעניין.
ביקורת
זה הספר האחרון בסדרה ואני לא אכנס כאן לסיכויי ההמשך של הסדרה. המאבק האלים שמתחולל בעולם הקוסמים מגיע לשיאו. מעבר לכל הצדדים הלוחמים ברור לקורא שהמאבק כאן הוא בין הארי לבין וולדמורט, נציג הרוע המוחלט. כאן עולה שוב האנלוגיה ששואבת קלאסיקת הפנטזיה הבריטית ממלחמת העולם השנייה. הטוטליות של הלחימה. התחושה שהפסד ישנה את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו היום ללא היכר. מאבק הטוב ברע. וולדמורט=שר האופל=
אדולף היטלר. מישהו שהוא רע מוחלט שלא ניתן לגשר על הפערים איתו בשום אופן מלבד מלחמת חורמה טוטאלית עד הניצחון המיוחל. נדמה שאנגליה לא השתחררה מטראומת מלחמת העולם בספרות הפנטזיה שלה. אפילו אגדות נארניה מתחילות בהפצצות הנאצים על לונדון. וולדמורט, כמו היטלר, לא ממש שייך אבל שם את עצמו בראש מי שהוא רואה כחזק. וולדמורט הוא חצוי דם והיטלר אוסטרי. שניהם שונאים את אביהם בצורה קיצונית.
הארי פוטר לעומת זאת הוא, כמובן, התגלמות הטוב. כל החלטותיו מוסריות לעילא ולאילע ולרוב באות אחרי התייעצות עם חבריו או יודעי דבר.
הקסם והאמינות של הסדרה הארוכה והגדולה מאוד של הספרים על הארי פוטר נובעת בראש ובראשונה, לדעתי, מהריאליות של העולם שרולינג בראה לה ולנו. העולם של הארי פוטר מלא פרטים עם פוליטיקה מוסדות והגיון פנימי רב. כל זה יוצר אמינות ומוצקות של עולם שקיים במקביל לעולמנו שלנו. מאפשר לקוראים בריחה למחוזות אחרים בלי לגלוש יותר מדי. הספרים הם בלשיים במובן המרתק שבו פרט או חפץ שמופיע בפרק הראשון יורה בפרק האחרון. כך, חפצים ודמויות שפתחו את הספר הראשון (מומלץ לחזור אליו אחרי סיום הסדרה רק כדי לראות את המרחק שהסיפור לוקח אותנו) מופיעים באחרון. את רוב זמנם מבלים שלושת הגיבורים (למי שעוד לא יודע... הארי פוטר, רון ויזלי והרמיוני גריינגר) במחקר, העלאת השערות ומציאת פתרונות. הסדרה שסיפקה בתחילתה הרפתקאות ילדות שמזכירות אולי את הסיפורים אניד בלייטון (החמישיה או השביעייה הסודית, אני לא באמת זוכר), כלומר הרפתקאות נעורים כמעט בלתי מזיקות על מנת לתפוס את הנוכל השכונתי, מקבלת תפנית חדה מאוד באמצע הסדרה בערך, והופכת לאפלה הרבה יותר.
הספר השביעי מתרחש כאמור ברובו מחוץ לבית הספר שהיווה נדבך עלילתי חשוב מאוד בכל ששת הספרים הקודמים וכאן ישנה יציאה מהדפוס הרגיל של הספרים בסדרה של חיי לימודים שגרתיים פחות או יותר עד שני שליש הספר ואחר כך התחלת האקשן האמיתי שקווים לדמותו נבנו בתחילת ואמצע הספר.
הדמויות השונות, במיוחד "הטובות" בנויות באופן אמין למדי עם סיפורי רקע שמשלימים את האופי שלהן. הייתה בסדרה בעבר וישנה גם כעת קצת הרגשת PC (פוליטקאלי קורקט) מוגזמת, כזו שזורמת משיתוף פעולה הדוק בין גזעים קסומים ולא קסומים שונים. לקראת הסיום רולינג רומזת לכמה תסריטים אפשריים שאחד מהם היה עם פוטנציאל מיוחד לפי דעתי, אולם היא בחרה שלא לממש אותו. סיום הספר יוצר תחושה סנטימנטלית חזקה, בכל אופן מדובר על סדרת ספרים עם רצף עלילתי של כמה אלפי עמודים.
סיכום
העלילה היא מה שתצפו מהספר השביעי בסדרה ואף יותר. רולינג שוזרת רמזים, "עובדות", כללים ואירועים "היסטוריים" מהעולם שהיא בראה שהוא לכשעצמו די פשוט ודו מימדי באופן מועט, אך יחד עם זאת די שלם ומקיף ונותן אשליה של התמצאות במרחב מוכר למרות שמדובר בעולם
פנטזיה דמיוני. לעניות דעתי אין למי שלא התוודה לסדרת הספרים לעומק מה לנסות ולקרוא את הספר כספר בודד. המינימום הנדרש הוא צפייה בסרטים וקריאת הספר השישי.
קשה לחרוץ סדרת ספרים וסרטים כ"כ מצליחה לשבת או לחסד. אני אישית הופתעתי ונדהמתי מגודל ההצלחה. אחרי קריאת הספר הראשון חשבתי שהוא נחמד לעומת ספרות הפנטזיה שאני מכיר אבל לא יותר מכך.