קסמו של "שר הטבעות"

היו ספרים שקראתי שמתחו אותי, היו שהפחידו, היו שהצחיקו, והיו כאלה שאפילו עוררו אצלי מחשבות. אבל לשאת את הראש אחרי הדף האחרון ולחייך בתחושה שפשוט עברתי כמה שעות של עונג - זאת לא הצליחו הרבה ספרים לעשות.
ספרי פנטזיה רבים נכתבו במשך מאתיים השנים האחרונות, אולם דומה שהקלאסי שבכולם היה ונשאר "שר הטבעות". ספר זה, שלמען האמת ראוי יותר לכנותו "יצירה" זכה למקום של כבוד שאין עליו עוררין בקרב חובבי הפנטזיה, וגם בקרב כאלו שאינם. ישנם מועדונים ופרומים שלמים ברחבי העולם שעוסקים בו, ויעיד על כך חיפוש קל בגוגל. נראה שטמון בספר הזה איזה קסם מיוחד, ששבה, כנראה, את ליבם של רבים.
ג'ון רונלד רעואל טולקין, שנולד בדרום אפריקה אך חי באירלנד, היה בלשן במקצועו. לבד מהתעסקותו עם שפות מוכרות הוא פתח שפה משל עצמו, והעניק אותו למיני בריות עליהן כתב בספריו. רוב מיני בריות המתהלכות בספריו של טולקין לקוחות מאגדות עם אנגליות רווחות, אולם לא כולן, ועל כל פנים הוא עצמו עסק במשך כל חייו בהמצאת מיתולוגיה ועולם דמיוני. הוא עשה זאת בדקדקנות ובקפדנות כזו, שהמעיין יבחין ויראה מיד שהנאה רבה שאב מעצם יצירתה של היסטוריה פרי-רעיוניו ולא רק (כמו סופר נורמלי) מן העלילה שבסיפורו. מסוגל הוא, טולקין, לתאר גזעי משפחה ענפים, דודים ודודנים דמיוניים בתכלית, מקומות וחלקי מקומות למיניהם, נופים, מאורעות היסטוריים ודיוקים לשוניים בפרטנות שאינה נצרכת כלל לעלילה ואינה נובעת אלא משעשועו האישי. כך, הספר "שר הטבעות" אינו אלא אחד מספרים רבים שכתב טולקין המתרחשים כולם באותו העולם: "הסילמלריון" (שהוא ההיסטוריה הבסיסית שלו), "ההוביט" (הספר שממנו נבע "שר הטבעות", מומלץ לקרוא לפני שר הטבעות), "עץ ועלה", "סיפורים שלא נשלמו" ואפילו ספר שירים של טום בומבדיל.
אם בשל כך אם מסיבות אחרות, ספרי "שר הטבעות" עשירים מאד בדמויות, בנופים ובתיאורים. טולקין אוהב לתאר ועושה זאת טוב, במילים נאות ובסגנון עתיק ואגדי משהו. קשה שלא להתרשם גם מנעימותם של השמות שבספר, שמות המקומות, שמות האנשים, ובכלל שלל המילים שטולקין ממציא: לשפה (ובעצם שפות) שהמציא טולקין ישנם חוקים, כללי דקדוק, והיא מובנה ואמינה מאד במשך הספרים, וצליל מיוחד יש לה. אין השמות שהוא נותן בנאליים כמעט אף פעם, למעט (לעיתים) שמות ההוביטים. בני אדם הרגישים למילים יוכלו לעמוד רגעים ארוכים ולמשש על לשונם את המילים "גנדלף", "תאודן", "פרמיר", "לגולס", "ארגורן בן ארתורן", "סמאגול", "פנגורן" וכמובן "פיפין". (אגב, האם מצא אי מי שם בספר {פרט לשמותיהם של הוביטים} שאין בו את אחת מהאותיות ל,נ,ר? מסופקתני).
אבל, המייחד את הספר על פני שאר ספרי הפנטזיה ולפי דעתי הנקודה החיננית ביותר בו, במובהק, זו המשפיעה הומור, שעשוע ומכמירה את הלב במשך הספר כולו, היא שותפותם של ההוביטים בעלילה. ככלל, כמיטב המסורת של ספרי פנטזיה, יש בו, בשר הטבעות, אויב רע ונורא המאיים להשתלט על העולם, עלילות גבורה, קרבות אדירים מעשים נאצלים, נוראי-הוד ועולמות פלא. אלא שישנם בו, גם, הוביטים.
יותר מכל דומה ההוביט המצוי לאנגלי הממוצע, וככל הנראה זה לא קרה לטולקין במקרה. לכל מקום מפואר ונאדר בעלילה, לכל מוקד התרחשות חשוב בספר נשלחים ההוביטים נמוכי הקומה, העליזים, בעלי השמות המקובלים (לפעמים) ותפיסת העולם הצרה למדי (המתמקדת בעיקר בארוחה טובה, שינה הגונה ושיחת מרעים) ומתנהגים שם כפי שמתנהג הוביט. מריאדוק לבית ברנדיבק מוצא את עצמו אביר לתאודן, מלך רוהן, פיפין מצאצאי הטוק הזקן מגיע לגונדור, וכמובן פרודו עם סם גננו נושאים את הטבעת אל הר האש אורדרוין.
 זהו המקום המענג של הספר, וכל הקצוות שבו משחקים עליו: חכמתו הגדולה של גנדלף הקוסם היא החיבה שהוא רוחש להוביטים שבפלך, בניגוד לרעהו סרומן, והאמונה שהוא מאמין בכוחם ועמידותם. הסיפור כולו נסוב, בסופו של דבר, על ההוביטים ומה שהם מסוגלים לעשות בהקלעם למיני אירועים אדירים. הסיפור, ראשיתו בפלך ואחריתו בפלך, מפני שבסופו של דבר גיבוריו הם ההוביטים. השאר, דמויות רקע הן.
טולקין עצמו אמר שרצה, במקור להוציא ספר העוסק באגדות העלפים אולם... נראה שהדבר לא זרם כהוגן. רק בכתבו על ההוביטים נפתחו מעיינות הסיפור, והם גם, למען האמת, גזע שהמציא הוא עצמו. עובדה היא ששאר ספריו של טולקין לא זכו ליתר פרסום. כמה אנשים, למשל, קראו את "הסילמלריון"? האם יצא עליו סרט?...
עשויים הספרים לייגע ברוחב יריעתם ותיאוריהם הנמתחים להם בניחותא פרטנית. דומה שאין זו אלא תוצאת לוואי מהנאתו הצרופה של טולקין מעצם הכתיבה והשתעשעותו במילים אחת לאחת. כמו , לא יהיו אהובים ביותר על המבקשים את המציאותיות הנוקבת, הקשה והעצובה. צער פרידה יש בו, באחרית הסיפור, אולם טולקין כמעט שאינו יודע להמית את גיבוריו. בסופו של דבר, אם לשפוט לפי התרשמות ולפי מכתבים שכתב, טולקין היה אדם משעשע, שרוט משהו, ואנגלי אנגל-היטב. "שר הטבעות" איפוא, הוא התוצאה של התמהיל הזה.