פרק 11 השוחד
===== אם קריצ'ר היה יכול לברוח מאגם מלא בחייזלים הארי היה בטוח שתפיסתו של מנדנגוס תיקח כמה שעות, והוא
שוטט בבית כל הבוקר בציפייה. למרות זאת, קריצ'ר לא חזר באותו בוקר או אפילו אחר הצהריים. בלילה הארי הרגיש מיואש וחרד, וארוחה של כמות גדולה של לחם עבש, שהרמיוני ניסתה להפוך למשהו טעים ללא הצלחה, לא עזרה בכלל.
קריצ'ר לא חזר יום למחרת וגם לא יום לאחר מכן.אבל שני גברים בגלימות הופיעו בכיכר מחוץ לבית מספר 12 והם נשארו שם בלילה, מביטים בכיוון הבית שהם לא יכלו לראות.
"אוכלי מוות בטוח" אמר רון כשהוא, הארי והרמיוני צפו בהם מהחלון. "חושב ים שהם יודעים שאנחנו פה?"
"אני לא חושבת," אמרה
הרמיוני, אפילו שהיא הסתכלה מבוהלת, "או שהם היו שולחים את סנייפ פנימה למצוא אותנו, לא?"
"אתם חושבים שהוא היה פה והלשון שלא נקשרה ע"י הקללה של מודי?" שאל רון.
"כן," ענתה הרמיוני, "אחרת הוא היה יכול להגיד לקבוצה איך להיכנס פנימה, לא? אבל הם בטח מסתכלים כדי לראות אם אנחנו נגיע. הם יודעים שהבית שייך להארי אחרי הכל."
"איך הם-?" התחיל הארי.
"צוואות של קוסמים נבחנות ע"י משרד הקסמים, זוכר? הם ידעו שסיריוס השאיר לך את המקום."
הנוכחות של אוכלי
המוות בחוץ העלתה את האווירה המאיימת בבית מספר 12. הם לא שמעו מילה מאף אחד מאז הפטרונוס של מר וויזלי, והמתח התחיל להשפיע. חסר מנוחה ועצבני, רון פיתח מנהג מעצבן לשחק עם המעמעם בכיסו: זה במיוחד הרתיח את הרמיוני שהעבירה את זמן ההמתנה לקריצ'ר בלמידת הספר 'סיפוריו של בידל המשורר' ולא העריכה את הדרך שבה האורות כבו ונדלקו כל הזמן.
"תפסיק עם זה כבר!" היא בכתה בלילה השלישי להיעדרותו של קריצ'ר, כשכל האורות נשאבו מהחדר עוד פעם.
"סליחה, סליחה!" אמר רון, לוחץ על המעמעם ומחזיר את האורות. "אני לא יודע שאני עושה את זה!"
"ובכן, אתה לא יכול למצוא משהו מועיל להעסיק את עצמך?"
"מה, כמו לקרוא סיפורי ילדים?"
"דמבלדור השאיר לי את הספר הזה, רון-"
"-ולי הוא השאיר את המעמעם, אולי אני צריך להשתמש בו!"
לא יכול לסבול את הריב, הארי התחמק החוצה מהחדר בלי שהם יבחינו בו. הוא פנה למטה למטבח, שהוא המשיך לבקר בגלל שהוא היה בטוח ששם קריצ'ר יופיע. בחצי הדרך של טור המדרגות המסדרון הוא שמע דפיקה קלה על דלת הכניסה ואז רעש מתכתי וחריקה של שרשרת.
כל עצב בגופו נמתח: הוא הוציא את השרביט שלו, נע אל תוך הצללים מאחורי הראשים הכרותים של גמדוני הבית וחיכה. הדלת נפתחה: הוא ראה במבט חטוף את הכיכר המוארת בחוץ, ואז דמות עם גלימה נכנסה למסדרון וסגרה את הדלת אחריה. הפולש לקח צעד קדימה ואז קולו של מודי שאל, "סוורוס סנייפ?" אז הדמות המאובקת התרוממה מהקצה של המסדרון ומיהרה אליו, מרימה את היד המתה שלה.
"זה לא הייתי אני שהרגתי אותך, אלבוס" אמר קול שקט.
הקללה נשברה: הדמות המאובקת נעלמה שוב, וזה היה בלתי אפשרי לראות את הזר דרך ענן אפור של אבק שהשאירה אחריה.
הארי כיוון את שרביטה למרכז הענן. "אל תזוז!"
הוא שכח את הציור של גברת בלק: לקול צעקתו הווילונות שמסתירים אותה נפתחו והיא התחילה לצרוח, "מוגלגים ובוגדי דם בבית שלי-"
רון והרמיוני באו במורד המדרגות מאחורי הארי, ששרביטהם מצביעים, כמו השרביט שלו אל האיש הלא מוכר שעמד כעת בזרועות מורמות במסדרון.
"תורידו את השרביטים, זה אני, רמוס!"
"הו, תודה לאל," אמרה הרמיוני בהקלה, מצביעה בשרביט שלה אל גברת בלק במקום. בחבטה, הווילונות נסגרו שוב ודממה נפלה. גם רון הוריד את שרביטו, אבל הארי לא.
"תראה את עצמך!" הוא קרא לאיש.
לופין נע קדימה אל האור, ידיו עדיין גבוה באוויר בהבעה של הכנעה.
"אני הוא רמוס ג'ון לופין, אדם זאב, לפעמים ידוע כירחוני, אחד מארבעת היוצרים של מפת הקונדסאים, נשוי לנימפדורה, שבדרך כלל ידועה כטונקס, ואני לימדתי אותך איך לייצר פטרונוס , הארי, שצורתו צורת אייל."
"הו, בסדר," אמר הארי, מוריד את שרביטו, "אבל הייתי חייב לבדוק, לא?"
"מדבר בתור המורה להתגוננות האופל לשעבר שלך אני די מסכים שהיית צריך לבדוק. רון, הרמיוני לא הייתם צריכים להוריד את השרביטים כ"כ מהר."
הם ירדו במדרגות לכיוונו. עטוף בגלימת מסע שחורה ובלויה, הוא נראה מותש, אך שמח לראות אותם.
"שום סימן מסוורוס, נכון?"
"לא," אמר הארי. "מה קורה? האם כולם בסדר?"
"כן," ענה לופין, "אבל כולנו במעקב. יש שני אוכלי מוות בכיכר בחוץ-"
"אנחנו יודעים-"
"הייתי צריך להתעתק בדיוק למדרגה הכי גבוהה מחוץ לדלת הקידמית כדי להיות בטוח שהם לא יוכלו לראות אותי. הם לא יכולים לדעת שאתם בפנים או שאני בטוח שאנשים בחוץ. הם עוקבים בכל מקום שיש לו איזה קשר אליך, הארי. בואו נרד למטה, יש לי הרבה דברים לספר לכם, ואני רוצה לדעת מה קרה אחרי שעזבתם את המחילה."
הם ירדו למטבח, שם הרמיוני הצביעה עם השרביט שלה אל האח. האש התפשטה במהירות ונתנה את האשליה של נעימות לקירות האבן והאירה את השולחן הארוך. הוא הוריד לכלוכים מהגלימה שלו (שהפכו אותו ליותר מרופט) והתיישב.
"הייתי יכול להיות פה לפני שלושה ימים אבל הייתי צריך לנער מעליי את אוכלי המוות שעקבו אחריי," אמר לופין "אז, באתם לפה ישר אחרי החתונה?"
"לא," ענה הארי, "אחרי שנתקלנו בשני אוכלי מוות בבית קפה בטוטהם (הייתה פירסומת סמוייה)." הם הסבירו מה קרה. כשהם סיימו, לופין נראה מבועת.
"אבל איך הם מצאו אתכם כל כך מהר? זה בלתי אפשרי לעקוב אחרי מישהו שמתעתק, אלא אם כן תפסתם אותם כשהם נעלמו!"
"וזה לא נראה סביר שהם בדיוק טיילו באותו מקום בזמן הזה, נכון?" אמר הארי.
"תהינו," אמרה הרמיוני "אם להארי עדיין יכול להיות את המעקב עליו?"
"בלתי אפשרי," אמר לופין. רון נראה מרוצה מעצמו, והארי הרגיש הקלה עצומה. "מלבד כל דבר אחר, הם היו יודעים בוודאות שהארי פה אם היה להם עדיין את המעקב עליו, נכון? אבל אני לא רואה איך הם איתרו אותך, זה מדאיג, באמת מדאיג."
הוא נראה מוטרד, אבל בכל הנוגע להארי, השאלה הזאת יכלה לחכות.
"תספר לנו מה קרה אחרי שעזבנו, לא שמענו כלום מאז שאבא של רון אמר לנו שהמשפחה בטוחה."
ובכן, קינגסלי הגן עלינו," אמר לופין. "בזכות האזהרה שלו רוב אורחי החתונה הספיקו להתעתק לפני שהם הגיעו."
"האם היו אלה אוכלי מוות או אנשי משרד הקסמים?" חקרה הרמיוני.
"תערובת. אבל לכל הכוונות וההערכות הם אותו דבר כעת," אמר לופין. "היו בערך שתיים- עשרה מהם, אבל הם לא ידעו שאתה שם, הארי. ארתור שמע שמועה שהם ניסו להוציא את המקום בו אתה נמצא מסקרימג'ור לפני שהרגו אותו. אם זה נכון, הוא לא הסגיר אותך."
הארי הסתכל על רון והרמיוני. הבעות פניהם הביעו את התערובת של ההלם והכרת התודה שהוא הרגיש. הוא מעולם לא חיבב את סקרימג'ור, אבל אם מה שלופין אומר נכון, האיש ניסה להגן על הארי.
"אוכלי המוות חיפשו במחילה מלמעלה למטה," לופין המשיך. "הם מצאו את הרול אבל לא רצו להתקרב אליו יותר מידי – ואז הם חקרו את אלה מאיתנו שנשארו שעות. הם ניסו להשיג מידע עליך, הארי, אבל כמובן שאף אחד חוץ מהמסדר לא ידע שהיית שם.
"באותו זמן שהם הרסו את החתונה, יותר אוכלי מוות פרצו לבתים של אנשים הקשורים למסדר ברחבי המדינה. בלי הרוגים," הוא הוסיף במהרה, בכדי למנוע את השאלה, "אבל הם היו קשים. הם שרפו את הבית של דידלוס דיגל, אבל כפי שאתם יודעים הוא לא היה שם, והם השתמשו בקללת קרושיאטוס על המשפחה של טונקס. שוב, הם ניסו לגלות לאן הלכת אחרי שביקרת אותם. הם בסדר- מזועזעים, מן הסתם, אבל חוץ מזה בסדר."
"אוכלי המוות עברו דרך כל קסמי ההגנה?" שאל הארי, כשהוא נזכר כמה יעילים הם היו בלילה שבו התרסק בגינתם של הוריה של טונקס.
"מה שאתה חייב להבין, הארי, זה שלאוכלי המוות יש את עובדי משרד הקסמים לצידם עכשיו," אמר לופין. "יש להם את הכוח לבצע לחשים אכזריים בלי פחד להיעצר. הם הצליחו לשבור כל קסם הגנה ששמנו נגדם, וכשהם בפנים, הם לגמרי פתוחים לגבי הדרך בה הם נכנסו."
"והם טורחים לתת תירוץ לעינוי האנשים שיודעים את מקום מוצאו של הארי?" שאלה הרמיוני, בקול גבוה.
"ובכן," אמר לופין. הוא היסס, ואז משך עותק של 'הנביא היומי'.
"הנה," הוא אמר, דוחף את העיתון להמשך השולחן להארי, "אתה תדע במוקדם או במאוחר בכל מקרה. זה המחאה שלהם בשביל ללכת אחריך."
הארי מתח את העיתון. תמונה ענקית של הפנים שלו מילאה את העמוד הראשון. הוא קרא את הכותרת מעליה: מבוקש לחקירה על המוות של אלבוס דמבלדור.
רון והרמיוני שאגו בכעס, אבל הארי לא אמר דבר. הוא דחף את העיתון ממנו. הוא לא רצה לקרוא יותר: הוא ידע מה יהיה כתוב. אף אחד חוץ מאלה שהיו על המגדל כשדמבלדור מת ידעו מי באמת הרג אותו ו, כמו שריטה סקיטר כבר סיפרה לעולם הקסמים, הארי נראה רץ מהמקום בשניות אחרי שדמבלדור נפל.
"אני מצטער, הארי," אמר לופין.
"אז אוכלי המוות השתלטו גם על 'הנביא היומי'?" שאלה הרמיוני בזעם.
לופין הנהן.
"אבל בטח אנשים מבינים מה קורה?"
"ההפיכה המדינית הוחלקה והושקטה," אמר לופין.
"הגירסה הרשמית לרצח של סקרימג'ור היא שהוא התפטר. הוא הוחלף ע"י פיוס טיקנס, שנמצא תחת קללת אימפריוס."
אם אתם רוצים את כל הפרקים בעיברית במלואם שלחו לי דואר ל yosaf12@walla.com