פרק 9 מקום להסתתר
=========== הכל נראה מעורפל, איטי. הארי והרמיוני קפצו על רגליהם ושלפו את שרביטיהם.
הרבה מהאנשים רק עכשיו קלטו שמשהו משונה קרה, ראשים עדיין מופנים לעבר החתול הכסוף בזמן שהוא נעלם. דממה פשטה החל מהמקום בו נחת הפטרונוס והחוצה כמו גלים. ואז מישהו צרח. הארי והרמיוני השליכו עצמם לתוך הקהל המבוהל, אורחים רצו במלוא המהירות לכל הכיוונים. רבים התעתקו, הכישוף המגן שמסביב למחילה נשבר. "רון"
הרמיוני צעקה. "רון, איפה אתה?" כשהם פילסו את דרכם לאורך רחבת הריקודים, הארי ראה דמויות עטויות גלימות ומסכות מופיעות בקהל, ואז הוא ראה את לופין וטונקס, שרביטיהם מונפים, ושמע את שניהם צועקים, "שתק!" צעקה שנשמעה לכל הכיוונים – "רון! רון!" הרמיוני קראה חצי בוכה כשהיא והארי נמחצו ע"י אורחים מבוהלים: הארי תפס את ידה כדי לוודאות שהם לא יופרדו כשהבזק של אור חלף מעל ראשיהם, האם זה היה כישוף מגן או משהו מבשר רעות הוא לא ידע. ואז רון היה שם. הוא תפס בידה הפנויה של הרמיוני, והארי הרגיש שהיא מסתובבת במקום, הראות והשמיעה נעלמו כשאפילה סגרה עליו, כל מה שהוא יכל להרגיש הייתה ידה של הרמיוני בזמן שנמחץ דרך חלל וזמן, הרחק מהמחילה, הרחק מאוכלי
המוות שפשטו עליה, הרחק, אולי, אפילו מוולדמורט עצמו. "איפה אנחנו?" אמר קולו של רון. הארי פקח את עיניו. לרגע הוא חשב שהם לא עזבו את החתונה אחרי הכל עדיין נראה היה שהם מוקפים באנשים. "רחוב ראשי בטוטנהאם" התנשפה הרמיוני. "תלכו, פשוט תלכו. אנחנו צריכים למצוא מקום כלשהוא שתוכלו להחליף בו בגדים" הארי עשה כמו שהיא ביקשה, הם חצי הלכו חצי רצו במעלה הרחוב הרחב, החשוך וההומה בבלייני השעות המאוחרות של הלילה, שלאורכו היו החנויות סגורות, הכוכבים נצצו מעליהם. אוטובוס דו מפלסי רעם לידם וקבוצה של בליינים שיכורים נעצו בהם מבט כשעברו. הארי ורון עדיין לבשו את גלימות הטקס שלהם. "הרמיוני אין לנו שום דבר שנוכל להחליף אליו." רון אמר לה, כשבחורה צעירה פרצה בצחוק מתגלגל כשראתה אותם. "למה לא ווידאתי שיש לי את גלימת ההיעלמות איתי?" אמר הארי, מקלל את עצמו בליבו על טיפשותו. "לאורך כל השנה שעברה שמרתי אותה עלי ו – " "זה בסדר, הגלימה אצלי, יש לי בגדים בשביל שניכם" אמרה הרמיוני, "רק תנסו להתנהג בטבעיות עד – זה יספיק." היא הובילה אותם אל רחוב צדדי, ואז אל סמטה חשוכה. "כשאת אומרת שיש לך את הגלימה , ובגדים..." אמר הארי, מביט בזעף בהרמיוני, שלא נשאה עליה דבר מלבד תיק יד החרוזים הקטן שלה. שבו היא עכשיו חיטטה. "כן, הם כאן," אמרה הרמיוני, ולתדהמתם המוחלטת של הארי ורון היא שלפה זוג מכנסי ג'ינס, חולצת טריקו, גרביים חומות ולבסוף גלימת ההיעלמות הכסופה. "איך בשם השדים והרוחות – " "כישוף מרחיב בלתי נראה לעין" אמרה הרמיוני. "מסובך, אבל אני חושבת שעשיתי אותו בסדר, בכל אופן, הצלחתי להכניס את כל מה שאנחנו צריכים פנימה." היא נתנה לתיק השברירי למראה נענוע קטן וזה הרעיש כמו תא מטען כשמספר חפצים כבדים התגלגלו בפנים. "או, לעזאזל, אלו בטח הספרים," היא אמרה מציצה לתוך התיק, "ואני עוד סידרתי אותם לפי נושאים... נו טוב... הארי עדיף שאתה תיקח את גלימת ההיעלמות. רון תזדרז ותחליף בגדים..." "מתי עשית את כל זה?" הארי שאל בזמן שרון פשט את הגלימה שלו. "אמרתי לך במחילה, ארזתי את הדברים החיוניים כבר לפני כמה ימים, אתה יודע, למקרה שנצטרך להימלט בזריזות. ארזתי את תיק הגב שלך הבוקר, הארי, אחרי שהחלפת בגדים, ושמתי אותו כאן... פשוט הייתה לי הרגשה..." "את מדהימה, את" אמר רון. מושיט לה את הגלימה המקופלת שלו. "תודה לך" אמרה הרמיוני, מעלה חיוך קטן כשדחפה את הגלימה לתיק. "בבקשה, הארי, שים על עצמך את הגלימה!" הארי השליך את גלימת ההיעלמות מסביב לכתפיו ומשך אותה מעל ראשו, נעלם למראית עין, הוא רק התחיל להעריך את מה שקרה. "האחרים – כולם בחתונה – " "אנחנו לא יכולים לדאוג לגבי זה עכשיו" לחשה הרמיוני. "אתה הוא זה שהם מחפשים, הארי, ואנחנו רק נסכן את כולם עוד יותר אם נחזור." "היא צודקת" אמר רון, שנראה שידע שהארי עמד להתווכח, אפילו כשלא יכל לראות את פניו. "רוב המסדר היה שם, הם ישגיחו על כולם" הארי הנהן, ואז נזכר שהם לא יכולים לראות אותו, ואמר, "כן". אבל הוא חשב על ג'יני, ופחד בעבע כמו חומצה בבטנו. "בואו כבר, אני חושבת שאנחנו חייבים להמשיך לנוע" אמרה הרמיוני. הם יצאו מהרחוב הצדדי בחזרה לדרך הראשית שוב, שבה קבוצה של אנשים בצידו השני שרו ונופפו בידיהם לאורך המדרכה. "רק בשביל ההתעניינות, למה דווקא את הרחוב הזה?" רון שאל את הרמיוני. "אין לי מושג, זה פשוט קפץ לי לראש, אבל אני בטוחה שאנחנו בטוחים בעולם המוגלגי, זה לא איפה שהם יצפו שנהיה." "נכון" און, מביט מסביב, "אבל את לא מרגישה קצת – חשופה?" "לאיפה עוד נוכל ללכת?" שאלה הרמיוני, נרתעת כשהגברים בצידו השני של הכביש התחילו לשרוק לה. "אנחנו בקושי יכולים להשכיר חדרים בקלחת הרותחת, וכיכר גרימולד פסול כי סנייפ יכול להיכנס לשם... אני מניחה שאנחנו יכולים לנסות את הבית של ההורים שלי, למרות שאני חושבת שיש סיכוי שהם יחפשו שם... הו, אני מקווה שהם ישתקו רגע" "בסדר גמור, יקירתי" האיש הכהה ביותר שבמדרכה ממול צעק. "סגרנו על משקה? תזרקי את הג'ינג'י הזה ובואי לשתות איתנו" "בואו נשב איפשהו" הרמיוני אמרה בחיפזון כשרון פתח את פיו כדי לצעוק בחזרה אל מעבר לכביש. "תראו, זה יספיק, לכאן!" זה היה בית קפה קטן ומוזנח שפתוח כל הלילה, שכבה שומנית דקה הייתה מרוחה על השולחנות מצופי הפורמייקה, אבל זה לפחות היה ריק. הארי נכנס לתוך התא ראשון ורון התיישב לצידו ממול הרמיוני, שישבה עם הגב לכניסה ולא אהבה את זה: היא הסתכלה מעבר לכתפה בתדירות כה גבוה שנדמה היה שיש לה עוויות. הארי לא אהב להיות נייח, ההליכה נתנה בו את האשליה שיש להם מטרה. מתחת לגלימה הוא יכל להרגיש את טיפת הפולימיצי האחרונה עוזבת אותו, ידיו חוזרות לאורכם וצורתם הנורמלית. הוא שלף את משקפיו מתוך כיסו והרכיב אותם שוב. אחרי דקה או שתיים, רון אמר, "אתם יודעים, אנחנו לא רחוקים מהקלחת הרותחת, זה בסך הכל ב צ'רינג קרוס " "רון, אנחנו לא יכולים." אמרה הרמיוני נחרצות. "לא להתאכסן שם, אלא לברר מה קורה!" "אנחנו יודעים מה קורה, וולדמורט השתלט על המשרד, מה עוד אנחנו צריכים לדעת?" "בסדר, בסדר, זה רק היה רעיון!" הם שקעו בדממה עצבנית. המלצרית לועסת המסטיק ניגשה אליהם והרמיוני הזמינה שני קפוצ'ינו: כשהארי בלתי נראה זה יראה מוזר להזמין בשבילו. שני פועלים חסונים נכנס לבית הקפה ונדחפו לתא שלצידם, הרמיוני הורידה את קולה ללחישה. "אני אומרת שנמצא מקום שקט להתעתק ונלך לאזור הכפרים. ברגע שנהיה שם נוכל לשלוח הודעה למסדר." "את יכולה לעשות את הפטרונוס המדבר הזה?" שאל רון. "התאמנתי ואני חושבת שכן" אמרה הרמיוני. "טוב, כל עוד זה לא יכניס אותם לצרות, בהתחשב בעובדה שאולי הם כבר נעצרו. אלוקים זה מבחיל" רון הוסיף אחרי שלוק אחד מהקפה המוקצף האפרפר. המלצרית שמעה, היא נתנה ברון מבט זועף בדרכה לשרת את הלקוחות החדשים. הגדול מבין שני הפועלים שהיה בלונדיני ודי ענק, עכשיו כשהארי הסתכל עליו, נפנף אותה, היא נעצה בו מבט, נעלבת. "אם ככה בואו נצא לדרך אני לא רוצה לשתות את הזבל הזה." אמר רון. "הרמיוני, יש לך את הכסף המוגלגי כדי לשלם על זה?" "כן, הוצאתי את כל תוכניות החיסכון שלי לפני שהגעתי למחילה. אני מתערבת שכל הכסף הקטן נמצא בתחתית" נאנחה הרמיוני, שולחת יד אל תיק החרוזים שלה. שני הפועלים עשו תנועות זהות, והארי חיקה אותם בלי לחשוב בכלל: שלושתם שלפו את שרביטיהם. רון באיחור של מספר שניות קולט מה מתרחש, מזנק אל מעבר לשולחן, דוחף את הרמיוני לצד הספסל שלה. עוצמת הכישוף של אוכלי המוות ניפצה את האריחים בקיר במקום שבו ראשו של רון היה שנייה קודם לכן, כשהארי עדיין בלתי נראה, הוא צעק, "שתק!" אוכל המוות הבלונדיני הגדול נפגע בפניו מהבזק אור אדום: הוא נפל הצידה בכבדות מחוסר הכרה. שותפו, לא מסוגל לראות מי הטיל את הכישוף, ירה אחד נוסף לעבר רון: חבלים שחורים מבריקים עפו מקצה שרביטו וכבלו את רון מכף רגל ועד ראש. המלצרית צרחה ורצה לעבר הדלת – הארי שלח כישוף משתק נוסף לעבר אוכל המוות עם הפנים המעוותות שקשר את רון, אבל הכישוף החטיא, וחזר מהחלון ופגע במלצרית, שהתמוטטה מול הדלת. "אקפלסו", צעק אוכל המוות, והשולחן שמאחוריו עמד הארי התנפץ: עוצמת הפיצוץ הדפה אותו אל הקיר והוא הרגיש איך שרביטו עוזב את ידו כשגלימת ההיעלמות החליקה ממנו. "פטריפיקוס טוטלוס" צווחה הרמיוני מחוץ לטווח הראיה, ואוכל המוות נפל קדימה כמו פסל נוחת בקול ריסוק על ערימת שברי חרסינה, שולחן וקפה. הרמיוני זחלה החוצה מתחת הספסל, מנערת שברי מאפר מזכוכית משיערה רועדת כולה. "ד-דיפינדו" היא אמרה, מצביעה בשרביטה על רון. שזעק מכאבים כשהיא חתכה את מכנסי הג'ינס שלו משאירה חתך עמוק בברך שלו. "אוו, אני נורא מצטערת, רון, הידיים שלי רועדות! דיפינדו!" החבלים החתוכים נפלו ממנו. רון נעמד על רגליו, מנענע את זרועותיו כדי להחזיר אליהם את התחושה. הארי הרים את שרביטו, וטיפס מעל ההריסות אל המקום שבו אוכל המוות הבלונדיני הגדול היה שרוע בפיסוק אברים לאורך הספסל. "הייתי צריך לזהות אותו, הוא היה שם בלילה שדמבלדור מת," הוא אמר. הוא סובב את אוכל המוות הכהה יותר בעזרת רגלו: עיני האיש נעו שוב ושוב בין הארי, רון והרמיוני. "זה דולהוב," אמר רון. "אני מזהה אותו
אם אתם רוצים את כל הפרקים בעיברית במלואם שלחו לי דואר ל yosaf12@walla.com