היי מה קורה הנה עכשיו הבאתי לכם את פרק חמישי!! תהנו!!
פרק 5 נפילת הלוחם
=========== "
האגריד?"
נאבק הארי להוציא
את עצמו מתוך הריסות של ערימת המתכת החיה שהקיפה אותו,ידו שקעה בתוך הבוץ , הוא ניסה לעמוד.
הוא לא הצליח להבין איפה וולדמורט נעלם וציפה ממנו שיופיע מתוך החשכה בכל רגע .
משהו חם ורטוב טפטף ממצחו וסנטרו .
הוא זחל מתוך האגם ומעד משהו נע בחשכה זה היה
האגריד.
" האגריד ? האגריד דבר אליי-"
אבל הדמות בחושך לא נעה .
" מי זה שם ? זה פוטר ? אתה הארי פוטר?"
הארי לא זיהה את קולו של האיש .
ולפתע אישה צעקה " הם התרסקו טד ! התרסקו לתוך הגינה!"
ראשו של הארי שחה.
" האגריד" הוא חזר שנית בטיפשות , מעקם את ברכיו .
הדבר הבא שידע היה שהוא שכב על גבו על משהו שהרגיש כמו כרית רכה , עם הרגשה כאילו הבעירו לו את צלעות ידיו הימנית ותיקנו אותן .
הצלקת שעל ראשו עדיין בערה , " האגריד "
הוא פתח את עיניו וראה שהוא שוכב על ספה, במקום שאינו מוכר לו.
תרמיל הגב שלו היה מונח במרחק קצר ממנו , רטוב ומלא בוץ .
איש בעל שיער קצר גדול ושמנמן הסתכל על הארי בחרדה.
" האגריד בסדר , בני " אמר האיש, " אשתי משגיחה עליו עכשיו , איך אתה מרגיש? משהו אחר נשבר ? תיקנתי את העצמות שלך , את שינייך , ואת הזרוע שלך .
דרך אגב , אני טד , טד טונקס – אבא של נימפדורה".
הארי התיישב במהירות , אור הופיע מול עיניו והוא הרגיש חולה ומסוחרר .
"וולדמורט –"
" תירגע עכשיו " אמר טד טונקס , מעביר ידו על הארי ודוחף אותו שוב אל המיטה .
" זאת הייתה התרסקות מסוכנת , רק עכשיו קלטת . מה שקרה בכל מקרה? משהו לא הלך טוב עם האופנוע ? ארתור
וויזלי והשטויות שלו שוב, ודברי המוגלגים המתוקנים שלו .
" לא " אמר הארי , והצלקת שלו כאילו נפצעה ." אוכלי המוות גילו אותנו – רדפו אחרינו- "
אוכלי מוות ?" אמר טד בחריפות .
"למה אתה מתכוון אוכלי מוות ? אני חשבתי שהם לא יודעים מתי מעבירים אותך , אני חשבתי –"
הם ידעו " אמר הארי .
טד טונקס הסתכל למעלה בטיפשות וחשב כאילו יוכל להסתכל מבעד לשמים .
" טוב , לפחות אנחנו יודעים שההגנה של הקסם מחזיקה , לא?
הם לא יכולים להגיע לכ 100 מטר למקום משום כיוון .
עכשיו הארי הבין למה וולדמורט נעלם , זאת הייתה הנקודה כשהאופנוע חצה את המחסום הקסום של המסדר .
הוא קיווה שזה גם ימשיך לעבוד , הוא דמיין את וולדמורט , במרחק של מאה מטר משם לא מדבר , מחפש דרך להגיע להארי שקוף כמו בועה .
הוא נידנד את רגליו על הספה , הוא היה צריך לראות את האגריד בעיניו בשביל להאמין שהוא חיי .
הוא נעמד , ברגע שהדלת נפתחה והאגריד נכנס בה , פניו כוסו בדם כבד ומטלטל אבל בחיים .
" הארי "
עובר ומפיל שולחנות והאספידיסטרה, הוא כיחסה את כל הרצפה ביניהם בפסיעה אחת והפיל את הארי לחיבוק שכמעט שוב התרסקו העצמות שלו .
" אלוהים אדירים , הארי איך יצאת מזה , אני חשבתי ששנינו מתים.
" כן גם אני , אני לא מאמין "
הארי נפרד ממנו , רק עכשיו הוא הבחין באישה שעמדה מאחורי האגריד.
" אתה " היא צעקה , הוא הכניס את ידו לתוך כיסיו , אך הם היו ריקים .
" השרביט שלך כאן , בן " אמר טד , מושיט אותו לידיו של הארי "
אני צריך להיות כנה לידך , הרמתי את זה. וזה וזאת אשתי שצעקה עלי ."
" הו אני – אני מצטערת "
היא נכנסה לתוך החדר , מר טונקס הופך להיות דומה לאחותו בלטריקס עם הזמן .
שערו השתקף מבעד לאור , צבע חום של עיניו התרחבו בידידות .
" מה קרה לביתנו " היא שאלה .
" האגריד אמר שהיה מארב , איפה נימפדורה? "
"אני לא יודע " אמר הארי , " אנחנו לא יודעים מה קרה לכל אחד אחר ".
היא וטד החליפו מבטים.
הארי הבין בתערובת של פחד ואשמה שאם מישהו מהאחרים מת זאת האשמה שלו, לגמרי האשמה שלו,
הוא הסכים לתוכנית הוא נתן שערה משערותיו.... "מפתח המעבר" הוא אמר, נזכר בהכל, "אנחנו חייבים לחזור למחילה ואז נוכל לשלוח הודעה, או שטונקס תהיה ברגע שהיא..." "דורה תהיה בסדר, דרומדה," אמר טד. "היא מכירה את עצמה, היא הייתה בהרבה מצבי לחץ עם הילאים. מפתח-המעבר הוא מכאן," הוא הוסיף להארי. "זה אמור לעזוב בעוד שלוש דקות, אם אתם מעוניינים לעבור."
"כן, אנחנו מעוניינים," אמר הארי. הוא תפס את תרמיל הגב שלו, והניף אותו בכדי להכניס את ידיו לרצועות. "אני - "
הוא הביט בגברת טונקס, ורצה להתנצל על הפחד הגדול שבו הוא הותיר אותה מפני שהרגיש אחראי לו, אבל לא עלו בדעתו מילים שלא ישמעו צבועות וריקניות.
"אני אומר לטונקס - דורה - לשלוח מילה, כשהיא... תודה שטיפלתם בנו, תודה על הכול. אני - "
הוא שמח לעזוב את החדר וללכת בעקבות טד טונקס דרך מסדרון קצר ולתוך חדר שינה. האגריד בא אחריהם, מתכופף נמוך כדי להימנע מחביטת ראשו במשקוף הדלת.
"הנה זה, בן. זה מפתח-המעבר."
מר טונקס הצביע על מברשת שיער קטנה וכסופה מאחור שנחה על שולחן האיפור.
"תודה," אמר הארי, והושיט את ידו בשביל למקם את אצבעו עליה, מוכן לעזוב.
"רק רגע," אמר האגריד והביט מסביב. "הארי, איפה הדוויג?"
"היא... היא נפצעה," אמר הארי.
ההמחשה הרסה אותו: הוא התבייש בעצמו כשהדמעות ייסרו את עיניו. התנשמת הייתה החברה שלו, הקשר הטוב ביותר שלו עם העולם הקסום כשהוא היה חייב לחזור לדרסלים.
האגריד הושיט יד ענקית וטפח בחוזקה על כתפו.
"לא חשוב," הוא אמר בצרידות. "לא חשוב. היו לה חיים ארוכים ונהדרים - "
"האגריד!" הזהיר טד טונקס, כשמברשת השיער זהרה בתכלת, והאגריד שם את אצבעו עליה בדיוק בזמן.
כשהוא נתפס בפתאומיות מאזור הטבור כאילו כרס בלתי-נראה מניף אותו קדימה, הארי נמשך למקום ריקני, מסתובב ללא שליטה, אצבעו דבוקה למפתח-המעבר תוך כדי שהוא והאגריד מתעופפים הרחק ממר טונקס. שניות לאחר מכן רגליו של הארי הוטחו על קרקע מוצקה והוא נפל על ידיו וברכיו בחצר המחילה. הוא שמע צעקות. לאחר שהשליך הצידה את מברשת השיער שכבר לא זהרה, הארי נעמד, מתנדנד קלות, וראה את גברת וויזלי וג'יני רצות במורד המדרגות מהדלת האחורית כשהאגריד, שגם התמוטט על הקרקע, שנעמד בכבדות על רגליו.
"הארי? אתה ההארי האמיתי? מה קרה? איפה האחרים?" קראה גברת וויזלי.
"למה את מתכוונת. אף-אחד אחר עוד לא חזר?" הארי התנשם.
הפנים החיוורים של גברת וויזלי נתנו תשובה ברורה.
"אוכלי המוות חיכו לנו," הארי אמר לה. היינו מוקפים ברגע שעזבנו - הם ידעו שזה הלילה - אני לא יודע מה קרה לאף-אחד אחר, ארבע מהם רדפו אחרינו, זה היה כל מה שיכולנו לעשות כדי לברוח, ואז וולדמורט השיג אותנו - "
הוא יכול היה לשמוע את ההצדקה העצמית בקולו, הבקשה שלה להבין למה הוא לא ידע מה קרה לבניה, אבל -
"תודה לאל שאתה בסדר," היא אמרה, ומשכה אותו כדי לתת לו חיבוק שהוא לא הרגיש שמגיע לו.
"יש לכם איזה ברנדי, במקרה, מולי?" שאל האגריד בחוסר יציבות. "בשביל איזו תרופה?"
היא יכולה הייתה לזמן את זה בעזרת קסם, אבל היא מיהרה בחזרה לבית המעוות, הארי ידע שהיא רצתה להחביא את פניה. הוא הסתובב אל ג'יני והיא ענתה על בקשותיו למידע לפני שעוד ביקש בבת-אחת.
"רון וטונקס היו אמורים להגיע ראשונים, אבל הם פספסו את מפתח-המעבר שלהם, וזה חזר בלעדיהם," היא אמרה והצביעה על פחית שמן חלודה שהונחה על הקרקע לצידם. "וזאת," היא הצביעה על נעל-ספורט ישנה, "הייתה צריכה להיות של אבא ופרד, הם אמורים היו להיות שניים. אתה והאגריד הייתם שלישיים ואולי," היא הציצה בשעונה, "אם הם הספיקו, ג'ורג' ולופין אמורים להגיע בערך בעוד דקה."
גברת וויזלי הופיעה מחדש ובידה בקבוק של ברנדי, שאותו היא נתנה להאגריד. הוא חלץ את הפקק ושתה היישר למטה באחת.
"אמא!" צעקה ג'יני, מצביעה על אזור שנמצא כמה מטרים מהם.
אור כחול הופיע באפלה: הוא הפך לגדול ובהיר יותר, ולופין וג'ורג' הופיעו, הסתובבו ונפלו. הארי ידע מיד שמשהו לא כשורה, לופין תמך בג'ורג', שהיה מחוסר הכרה ופניו היו מכוסות בדם.
הארי רץ קדימה וייצב את רגליו של ג'ורג'. ביחד, הוא ולופין סחבו את ג'ורג' לתוך הבית דרך המטבח אל הסלון, שם הם הניחו אותו על הספה. כשאור המנורה האיר את ראשו של ג'ורג', ג'יני התנשפה והקיבה של הארי התהפכה: אחת מאוזניו של ג'ורג' הייתה חסרה. הצד של ראשו וצווארו היה מלא בדם לח, מזעזע ומפחיד.
לא עבר דקה וגברת וויזלי רכנה על בנה בזמן שלופין תפס בכוח את הארי בידו העליונה וגרר אותו, לא יותר מדי בכוח, בחזרה למטבח, שם האגריד עדיין ניסה להכניס את כולו דרך הדלת האחורית.
"אוי!" אמר האגריד בכעס. "תעזוב אותו! תעזוב את הארי!" לופין התעלם ממנו.
"איזה יצור ישב בפינה בפעם הראשונה שהארי פוטר נכנס למשרד שלי בהוגוורטס?" הוא אמר, וניער את הארי קלות. "תענה לי!"
"אה- אם גרינדילאו באקווריום, לא?"
לופין הבין שזה הארי ונשען לאחור על ארון מטבח.
"על מה זה היה?" שאג האגריד.
"אני מצטער, הארי, אבל הייתי חייב לבדוק," אמר לופין בצורה מתומצתת. "הסגירו אותנו. וולדמורט ידע שאתה עובר הלילה והאנשים היחידים שיכולים היו לספר לו היו מעורבים ישירות בתוכנית. יכולת להיות מתחזה."
אם אתם רוצים את כל הפרקים בעיברית במלואם שלחו לי דואר ל yosaf12@walla.com