פרק 3
הדרסלים עוזבים
============== קולה של הדלת הקדמית נטרקת הדהד במעלה המדרגות וקול צעק, "הי! אתה!" להקראות כך במשך
שש עשרה שנה לא השאיר ספק אצל הארי למי הדוד שלו קרא, ובכל זאת הוא לא הגיב מיד. הוא עדיין בהה בשבר המראה שבה, לשנייה בלבד, הוא חשב שראה את עינו של דמבלדור. רק כאשר דודו צרח, "ילד" הארי נעמד על רגליו והתקדם לעבר דלת חדר השינה, עוצר כדי לשים את חתיכת המראה השבורה בתרמיל הגב שבו היו הדברים שהוא ייקח איתו. "לקחת את הזמן שלך" זעם ורנון דרסלי כאשר הארי הופיע בראש המדרגות. "רד לכאן, אני רוצה מילה!" הארי ירד בנינוחות,ידיו עמוק בתוך מכנסי הג'ינס שלו. כשהגיע אל הסלון הוא מצא את כל שלושת
הדרסלים. הם היו לבושים ליציאה: הדוד ורנון בז'קט עם רוכסן בצבע חום צהבהב, דודה
פטוניה במעלי ורדרד ודאדלי, בן דודו הגדול, הבלונדיני והשרירי של הארי, בז'קט העור שלו. "כן?" שאל הארי. "שב" אמר הדוד ורנון. הארי הרים את גבותיו. "בבקשה!" הוסיף הדוד ורנון, מתכווץ במקצת כאילו המילה הייתה תקועה בגרונו. הארי ישב. הוא חשב שהוא ידע מה עומד לבוא. דודו החל לפסוע הלוך חזור, דודה פטוניה ודאדלי עוקבים אחרי תנועותיו במבטים מוטרדים. לבסוף, פרצופו הגדול והסגול התקמט בהתרכזות, דוד ורנון עצר מול הארי ודיבר. "שיניתי את דעתי," הוא אמר. "איזו הפתעה," אמר הארי "שלא תדבר ככה אל- " התחילה הדודה פטוניה בקול צרחני, אבל ורנון דרסלי סימן לה להפסיק. "זה הכל אוסף של שטויות," אמר דוד ורנון, בוהה בהארי עם עיני חזיר קטנטנות. "החלטתי שאני לא מאמין לאף מילה מזה. אנחנו נשארים פה, אנחנו לא הולכים לשום מקום." הארי הסתכל אל דודו והרגיש מרוגז ומשועשע גם יחד.ורנון דרסלי שינה את דעתו כל עשרים-וארבע שעות במשך ארבעת השבועות האחרונים, אורז ומפרק ושוב אורז עם כל תחושת לב. הרגע המועדף על הארי היה כאשר דוד ורנון, לא מודע לכך שדאדלי הוסיף למזוודה שלו את המשקולות מאז הפעם האחרונה שפירקו אותה, ניסה להשליך אותה בחזרה אל תא המטען ונפל עם כאבים בזעם והרבה קללות. "לפי דבריך," אמר עכשיו ורנון דרסלי, ממשיך את הצעידה שלו הלוך חזור לאורך הסלון, אנחנו- פטוניה, דאדלי ואני- בסכנה. מ- מ- " "חלק מ'הטיפוסים מהסוג שלי,' נכון," אמר הארי. "טוב, אני לא מאמין לזה," חזר דוד ורנון, נעצר שוב מול הארי. "הייתי ער חצי מהלילה וחשבתי על הכל מחדש, ואני חושב שזו מזימה כדי לקחת את הבית" "את הבית?" חזר הארי, "איזה בית?" "הבית הזה!" צרח דוד ורנון, הווריד שבמצח שלו החל לפעום. "הבית שלנו! מחירי הבתים כאן מרקיעים שחקים! אתה רוצה אותנו בחוץ ואז אתה הולך לעשות קצת הוקוס פוקוס ולפני שנדע זאת הנכס יהיה רשום על שמך ו-" "יצאת מדעתך?" התרעם הארי. "תחבולה כדי להשיג את הבית הזה? אתה באמת טיפש כמו שאתה נראה?" "שלא תעז- "צווחה הדודה פטוניה, אבל שוב, ורנון סימן לה להפסיק. "רק למקרה ששכחת," אמר הארי, כבר יש לי בית, הסנדק שלי השאיר לי אחד. אז למה שאני ארצה את הבית הזה? כל הזיכרונות היפים?" הייתה שתיקה. הארי חשב שהוא אולי הרשים את הדוד שלו עם הויכוח הזה. "אתה טוען," אמר דוד ורנון, מתחיל להלך שוב, "שהלורד הזה- " "- וולדמורט," אמר הארי בחוסר סבלנות, "ועברנו על זה כבר בערך מאה פעמים. זו לא טענה, זו עובדה, דמבלדור אמר לכם שנה שעברה, וקינגסלי ומר וויזלי- " ורנון דרסלי קימר את כתפיו בכעס, והארי ניחש שדודו רוצה למנוע ביקור לא צפוי נוסף,כמו זה שהיה מספר ימים לאחר תחילת חופשת הקיץ של הארי, של שני קוסמים בוגרים. הופעתם של קינגסלי שאקלבוט וארתור וויזלי היה השוק הכי לא נעים עבור הדרסלים. הארי נאלץ להודות, בכל זאת, שאחרי שמר וויזלי הרס חצי מהסלון בפעם שעברה, הופעתו שוב לא נצפתה כהנאה עבור דוד ורנון. "- קינגסלי ומר וויזלי הסבירו את הכל גם כן," הארי המשיך ללחוץ ללא חרטה. "ברגע שאני ניהיה בן שבע עשרה, כישוף ההגנה ששומר עלי בטוח ישבר, וזה חושף אתכם בדיוק כמוני. המסדר בטוח שוולדמורט ירדוף אחריכם, או בשביל לענות אתכם כדי לברר איפה אני, או בגלל שהוא חושב שע"י שהוא יחזיק בכם כבני ערובה אני אבוא ואנסה להציל אתכם. עיניהם של הארי והדוד ורנון נפגשן. הארי היה בטוח שבאותו רגע שניהם חשבו על אותו הדבר. ואז הדוד ורנון הלך הלאה והארי המשיך. "אתם חייבים ללכת למחבוא והמסדר רוצה לעזור. מציעים לכם הגנה חזקה, הטובה ביותר שיש. הדוד ורנון לא אמר כלום, אבל המשיך לפסוע הלוך חזור השמש כבר היתה הרבה מתחת לגדרות של דרך פריווט. מכסחת דשא של השכנים מהדלת ליד נדמה שוב. "חשבתי שיש משרד קסמים?" שאל ורנון דרסלי בפתאומיות. "באמת יש," אמר הארי, מופתע. "טוב, אז, למה הם לא יכולים להגן עלינו? נראה לי שכקורבנות חפים מפשע, אשמים בלא יותר מנתינת מקום מקלט לאדם מסוחייבים לקבל הגנה ממשלתית!" הארי צחק. הוא לא יכל לעצור את עצמו. זה היה כל כך אופייני עבור דודו לשים את תקוותיו במוסד, אפילו של אותו עולם שהוא תעב ולא נתן בו אמון. "שמעת את מה שמר וויזלי וקינגסלי אמרו" הארי השיב. "אנחנו חושבים שהייתה חדירה למשרד" הדוד ורנון צעד לכיוון האח ובחזרה, נושם כה בכבדות כך ששפמו הגדול והשחור התרומם, פניו עדיין סגולים בהתרכזות. "בסדר גמור"" הוא אמר, שוב נעצר מול הארי. "בסדר גמור, נניח שאנחנו מסכימים להגנה הזאת. למה אנחנו לא יכולים לקבל את הבחור הקינגסלי הזה?" הארי הצליח לא לגלגל את עיניו, אבל בקושי רב. השאלה הזאת גם נשאלה כבר שש פעמים. "כמו שכבר אמרתי לכם," הוא אמר בשיניים חורקות. "קינגסלי מגן על ראש הממשלה המו- אני מתכוון, ראש הממשלה שלכם" "בדיוק- הוא הטוב ביותר!" אמר דוד ורנון, מצביע על מסך הטלוויזיה המכובה. הדרסלים זיהו את קינגסלי בחדשות, הולך בחשאיות מאחורי ראש הממשלה המוגלגי כשהוא ביקר בבית החולים. זה, והעובדה שקינגסלי ידע להתלבש כמו מוגל, שלא להזכיר את קולו הבטוח, האיטי, העמוק ומלא הבטחון, שגרמו לדרסלים להתייחס אל קינגסלי בדרך שהם בוודאות לא התייחסו אל אף קוסם אחר. יש לציין שהם מעולם לא ראו אותו עם העגיל באוזן. "טוב, הוא כבר תפוס" אמר הארי. "אבל הסטיה ג'ונס ודדלאוס דיגל יותר ממתאימים לתפקיד. "אם היינו רואים את הקורות חיים..." התחיל הדוד ורנון, אבל הארי איבד את סבלנותו. נעמד על רגליו, הוא התקרב אל דודו, מצביע עכשיו על הטלוויזיה בעצמו. "התאונות האלו הם לא תאונות- ההתרסקויות והפיצוצים והירידה מהפסים וכל דבר אחר שקרה מאז שצפינו בחדשות פעם אחרונה אנשים נעלמים ומתים והוא מאחורי זה- וולדמורט. אמרתי לכם את זה שוב ושוב הוא הורג מוגלגים בשביל הכיף. אפילו הערפל- נגרם ע"י סוהרסנים, ואם אתה לא מצליח להיזכר מה הם, שאל את הבן שלך!" ידיו של דאדלי קפצו מעלה כדי לכסות את פיו, ועם עיניהם של הוריו ושל הארי נעוצות בו הוא באיטיות הוריד אותם שוב ושאל, "יש.. עוד מהם?" "עוד?" צחק הארי. "יותר מהשניים שתקפו אותנו, אתה מתכוון? ברור שיש, יש מאות אולי אפילו אלפים עד עכשיו, גורמים לפחד וייאוש." "בסדר, בסדר" התפרץ הדוד ורנון. "הבהרת את הנקודה שלך" "אני מקווה שכך" אמר הארי, "בגלל שברגע שאני ניהיה בן שבע עשרה, כולם- אוכלי המוות, הסוהרסנים אולי אפילו חייזלים שהם גופות מתות שכושפו ע"י מכשף אפל- יהיו יכולים למצוא אתכם ובוודאות יתקפו אתכם. ואם אתם זוכרים את הפעם האחרונה שניסיתם לברוח מקוסם, אני חושב שתסכימו שאתם צריכים עזרה." הייתה שתיקה קצרה שבה ההד המרוחק של האגריד מרסק את דלת העץ הקדמית נראה נשמע דרך כל אותם השנים שחלפו. דודה פטוניה התכלה על הדוד ורנון. דאדלי נעץ מבט בהארי. לבסוף התפרץ הדוד ורנון, "אבל מה לגבי העבודה שלי? מה לגבי הבית ספר של דאדלי? אני מניח שהדברים האלה לא משנים לחבורה של קוסמים בטלנים-" "אתה לא מבין?" צעק הארי. "הם יענו אתכם ויהרגו אתכם כמו שהם עזו להורים שלי!" "אבא," אמר דאדלי בקול גבוה, "אבא- אני הולך עם אנשי המסדר האלו" "דאדלי," אמר הארי, "בפעם הראשונה בחייך, אתה מדבר בהיגיון" הוא ידע שהקרב הוכרע. אם דאדלי היה מפוחד מספיק כדי להסכים לקבל את עזרת המסדר, ההורים שלו יצטרפו אליו: אין שום מצב שהם יפרדו מדידקנס שלהם.הארי בהה בשעון הכרכרה במדף שמעל האח. "הם יהיו כאן בערך עוד חמש דקות" הוא אמר, וכשאף אחד מהדרסלים השיב, הוא עזב את החדר. הרעיון בהפרדות – ככל הנראה לתמיד- מדודתו, דודו ובן דודו היה כזה שהוא יכל לחשוב עליו בעידוד, אבל למרות זאת היתה קצת מבוכה באוויר. מה אומרים אחד לשני בסוף שש עשרה שנות שנאה טהורה? בחזרה בחדר השינה שלו, הארי חיטט ללא מטרה בתיק הגב שלו, ואז דחף זוג חטיפי ינשופים דרך סורגי הכלוב של של הדוויג. הם נפלו בקול חבטה עמום לקרקעית, היכן שהיא התעלמה מהם. "אנחנו עוזבים בקרוב, מאוד בקרוב." הארי אמר לה. "ואז את תוכלי לעוף שוב." פעמון הדלת צלצל. הארי היסס, ואז פנה בחזרה אל מחוץ לחדרו ובמורד המדרגות. זה היה יותר מדי לצפות מהסטיה ודדלאוס להסתדר עם הדרסלים בכוחות עצמם. "הארי פוטר! צפצף קול נרגש, ברגע שהארי פתח את הדלת: גבר קטן עם כובע בצבע סגול בהיר העניק להארי קידה עמוקה. "לכבוד הוא, כמו תמיד" "תודה, דדלאוס" אמר הארי מעניק חיוך קטן ונבוך לעבר הסטיה שחורת השיערץ"זה באמת טוב מצדכם לעשות את זה... הם דרך כאן, דודתי דודי ובן דודי..." "יום טוב לכם, קרובי המשפחה של הארי פוטר!"אמר דדלאוס בשמחה, נכנס לתוך הסלון.
אם אתם רוצים את כל הפרקים בעיברית במלואם שלחו לי דואר ל yosaf12@walla.com