פרק 1 תקומתו של אדון האופל
==================== שני האנשים הופיעו משום מקום, כמה מטרים אחד מהשני בשביל הצר, המואר באור
הירח. לרגע הם עמדו מבלי לנוע, שרביטיהם מכוונים אחד לחזהו של השני; לאחר שהצליחו לזהות אחד את השני, הם הכניסו את השרביטים מתחת לגלימה והחלו לצעוד במהירות לאותו הכיוון. "חדשות?" שאל הגבוה מבין השניים. "הכי טובות," ענה סוורוס סנייפ. מצידו השמאלי של השביל היו עצים סבוכים, ומצידו הימני גדר. גלימותיהם הארוכות נחבטו בקרסוליהם בזמן שהלכו. "חשבתי שאאחר," אמר יַאקְסְלִי, הבעתו הקשוחה, מוסתרת לעיתים מאור הירח על-ידי ענפי העצים. "זה היה קצת יותר מורכב משציפיתי. אבל אני מקווה שהוא יהיה מרוצה. אתה בטוח שקבלת הפנים שלך תהיה טובה?" סנייפ הִנהן בראשו, אבל לא הרחיב. הם פנו ימינה, לתוך חניה רחבה שהסיטה אותם מהשביל. הגדר הגבוהה התעקלה עם כיוון הליכתם, והמשיכה מעבר לזוג שׁערי ברזל מרשימים שעמדו בדרכם של שני האנשים. שניהם עצרו במקומם: בשקט, הם הרימו את ידם השמאלית במין הצדעה ועברו דרך השער כאילו היה לא יותר מעשן. גדר העצים עִמעמה את צליל צעדיהם. לפתע נשמע רחש מימין: יאקסלי שלף את שרביטו לעבר ראש חברו, אבל מקור הרעש היה לא יותר מטווס צחור, שהלך בגאווה לאורך הגדר. "הוא תמיד דאג לעצמו, לוציוס, טווסים..." יאקסלי טחב את שרביטו חזרה מתחת לגלימתו והשמיע נחירת בוז. אחוזה נאה הופיעה מתוך האפלה בקצה השדרה הישרה, אורות מהבהבים מבעד לחלונות היהלומים של הקומה התחתונה. איפשהו בגינה החשוכה מבעד לגדר, נשמעה מִזרקה. החצץ רִשרש תחת רגליהם כשסנייפ ויאקסלי צעדו לעבר דלת הכניסה, שנפתחה פנימה בעוד הם מתקרבים, אך לא נראה שמישהו פתח אותה. המסדרון היה רחב, מואר באורות עמעומים, ומקושט בפאר, עם שטיח מרהיב המכסה את רוב רצפת האבן. עיניו של הדיוקן שעל הקיר עקבו אחרי סנייפ ויאקסלי כשעברו במסדרון. שני האנשים נעצרו מול דלת עץ כבדה שהובילה לחדר הסמוך, מהססים לרגע. סנייפ סובב את ידית הארד. חדר המגורים היה מלא באנשים שישבו בשקט ליד שולחן ארוך. הרהיטים הרגילים של החדר נדחפו מסביב לקירות . החדר הואר על-ידי אש חזקה מתחת לשיש נאה. מראה מוזהבת מוקמה כך שתעזור להאיר את החדר. סנייפ ויאקסלי התמהמהו לרגע במפתן החדר. בזמן שאישוניהם התרחבו מחוסר האור, נגלה בפניהם הדבר המוזר ביותר בחדר: אישה, מאולפת ככל הנראה, תלויה הפוך מעל
השולחן. היה נראה שהאישה התלויה מתאוששת לאט כאילו היא תלויה מחבל בלתי נראה. כל האנשים שהיו בחדר התעלמו מהמראה המוזר, חוץ מאדם צעיר ושברירי למראה שישב כמעט בדיוק מתחת לאישה התלויה. נראה שהאיש לא היה יכול למנוע מעצמו מלהסתכל למעלה מידי פעם. "יאקסלי. סנייפ," אמר האיש הגבוה, עם הקול הצלול מראש השולחן. "כמעט איחרתם." האיש ישב בדיוק מול האח, כך שהיה קשה, בהתחלה, לאדם שרק נכנס לחדר לראות יותר מאת הצללית של האיש. ככל שהתקרבו, פניו נראו יותר ויותר בבירור, חסר שיער, עור דמוי נחש, עם חריצים בתור נחיריים, ועיניים נוצצות בצבע אדום עם אישונים מאונכים. הוא היה כל-כך חיוור שנראה והייתה לו הילה בצבע פנינה. "סוורוס, לכאן," אמר ווולדמורט, מצביע על המושב מימינו. "יאקסלי – ליד דולוחוב." שני האנשים תפסו את מקומם. מרבית העיניים מסביב לשולחן עקבו אחר סנייפ, והוא היה הראשון שאליו פנה וולדמורט. "אז?" "אדוני, מסדר עוף החול מתכוון להעביר את הארי פוטר ממקום המבטחים הנוכחי בשבת הבאה, עם רדת החשכה." העניין סביב השולחן גבר בבירור; חלק הרצינו פנים, אחרים התנועעו בעצבנות, כולם בהו בסנייפ ובוולדמורט. "שבת... עם רדת החשכה," חזר וולדמורט. עיניו האדומות ננעצו בעיניו השחורות של סנייפ בעוצמה כה רבה עד שחלק מהסובבים הסבו את מבטם, ככל הנראה מפחד שהם עצמם ייכוו מאכזריות המבט. סנייפ, לעומת זאת, הביט בשלווה בפניו של וולדמורט, ולאחר רגע או שניים, פיו חסר השפתיים התעקל למִן חיוך. "טוב. טוב מאוד. והמידע הזה מגיע —" "— מהמקור שעליו דיברנו," השלים סנייפ. "אדוני." יאקסלי נשען קדימה כדי שיוכל להסתכל על וולדמורט וסנייפ מקצהו השני של השולחן. כל הפרצופים פנו אליו. "אדוני, אני שמעתי אחרת" יאקסלי חיכה, אבל וולדמורט לא דיבר, אז הוא המשיך, "דווליש, ההילאי, פלט בטעות שפוטר לא יוזז עד השלושים, לילה לפני שימלאו לילד שבעה-עשר." סנייפ חייך. "המקור שלי אמר לי שיש תוכניות להשאיר עקבות שקריות; זה חייב להיות זה. ללא ספק לחש קונפונדוס הוטל על דווליש. זאת לא תהיה הפעם הראשונה; הוא ידוע ביכולת ההשפעה הקלה עליו." "אני מבטיח לך, אדוני, דווליש נראה די בטוח," אמר יאקסלי. "אם הוא היה תחת השפעת הלחש, כמובן שהוא יהיה בטוח," אמר סנייפ. "אני מבטיח לך, יאקסלי, מחלקת ההילאים לא תהיה עוד חלק בהגנה על הארי פוטר. המסדר מאמין שחדרנו למשרדהקסמים." "המסדר צדק בדבר אחד, אה?" אמר איש שפוף שישב במרחק קצר מיאקסלי; הוא צִחקק צִחקוק צורם שהִדהד לאורך השולחן. וולדמורט לא צחק. מבטו נדד מעלה לאישה התלויה, ונראה שאבד במחשבות. "אדוני," יאקסלי המשיך, "דווליש מאמין שקבוצת הילאים תשמש להעברת הילד —" וולדמורט הרים יד גדולה ולבנה, ויאקסלי שתק בבת-אחת, מסתכל ברוגז בעוד וולדמורט פונה בחזרה לסנייפ. "איפה הם הולכים להחביא הפעם את הילד?" "בבית של אחד מהמסדר," אמר סנייפ. "המקום, לפי המקור, יקבל את ההגנה המרבית שהמסדר ומשרד
הקסמים יכולים לספק. אני חושב שיש מעט סיכוי שנצליח לגעת בילד ברגע שהוא יגיע, אדוני, אלא אם כן, כמובן, משרד הקסמים ייפול לפני שבת הבאה, מה שיכול לתת לנו את ההזדמנות לגלות ולבטל מספיק מהכישופים על מנת לחדור את ההגנות הנותרות." "ובכן, יאקסלי?" קרא וולדמורט במורד השולחן, האש מנצנצת בעיניו באדומות. "האם משרד הקסמים ייפול עד שבת הבאה?" פעם נוספת, כל הראשים הסתובבו. "אדוני, יש לי חדשות טובות מאד בקשר לזה. הצלחתי – עם קושי רב, ואחרי מאמצים רבים – לבצע קללת אימפריוס על פיוס טיקנס." נראה היה שרבים מהסובבים את יאקסלי התרשמו; שכנו, דולוחוב, אדם אם פנים ארוכות ומעוותות, טפח לו על השכם. "זאת התחלה," אמר וולדמורט. "אבל טיקנס הוא רק איש אחד. סקרימג'ר חייב להיות מוקף באנשים שנמצאים לצדנו לפני שאני פועל. ניסיון כושל אחד להפיל את משרד הקסמים יעקב אותי להרבה זמן." "כן – אדוני, זה נכון – אבל אתה יודע, כראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם, יש לטיקנס קשר לא רק אם שר הקסמים עצמו, אלא גם אם כל ראשי המחלקות האחרות. זה יהיה, אני חושב, קל יותר עכשיו כשיש אדם בדרגה כה גבוהה תחת שליטתנו, לשלוט באחרים, ואז, כולם יוכלו לעבוד יחד כדי להפיל את סקרימג'ר." "כל עוד חברנו טיקנס לא יתגלה לפני שישכנע את השאר," אמר וולדמורט. "בכל מקרה, רוב הסיכויים הם שמשרד הקסמים לא יהיה שלי עד שבת הבאה. אם אנחנו לא יכולים לגעת בילד אחרי שהוא יגיע ליעד, אנחנו חייבים לפעול כשהוא בדרך." "אנחנו ביתרון במקרה הזה, אדוני," אמר יאקסלי, שנראה נחוש להשיג קצת תמיכה. "יש לנו עכשיו מספר אנשים שתולים במחלקת התחבורה הקסומה. אם פוטר יתעתק או ישתמש ברשת הפלו, אנחנו נדע מיד." "הוא לא יעשה אף-אחד מהם," אמר סנייפ. "המסדר נמנע מכל דרך תחבורה שנמצאת בשליטת משרד הקסמים; הם לא בוטחים בכל דבר שקשור למשרד." "יותר טוב," אמר וולדמורט. "הוא יהיה חייב לנוע בשטח הפתוח. כך הוא יהיה הרבה יותר פגיע." וולדמורט שוב הסתכל למעלה על האישה התלויה והמשיך, "אני צריך לפגוש את הילד אישית. היו יותר מידי טעויות עם הארי פוטר. חלק מהן היו שלי עצמי. החיים שלו הם יותר בזכות הטעויות שלי מאשר לניצחונות שלו." האנשים סביב השולחן הסתכלו על וולדמורט בדאגה, כל אחד מהם, עם המבט שלו או שלה, מפחדים שאולי הם יואשמו בקיומו המתמשך של הארי פוטר. אך היה נראה שוולדמורט מדבר יותר לעצמו מאשר לאחרים, עדיין מביט על האישה התלויה מעליו. "הייתי חסר זהירות, הילד שרד בעזרת המזל. אבל עכשיו אני יודע טוב יותר. אני מבין את הדברים שלא הבנתי קודם. אני חייב להיות האחד שירצח את הארי פוטר, ואני אהיה." בעוד הוא אומר את המילים הללו, נשמעת יללה נוראית של סבל ואומללות. רבים מסובבי השולחן הביטו מטה, בבהלה, כאילו שהרעש בא מתחתיהם. "זנב-תולע," אמר וולדמורט, מבלי לשנות את הטון השקט והמתחשב שלו, ומבלי להזיז את עיניו מהאישה התלויה למעלה, "לא אמרתי לך לדאוג שהאסיר שלנו לא ירעיש?" "כן, א-אדוני," השתנק אדם קטן מאמצע השולחן, שישב כה נמוך בכיסאו שהיה נראה, בהתחלה, שאין אף-אחד בכיסא. הוא זינק מהכיסא ועזב את החדר בריצה, בלי להשאיר דבר מאחוריו חוץ מהילה כסופה. "כמו שאמרתי," המשיך וולדמורט, מוריד את ראשו חזרה, ומביט על פניהם של הסובבים, "אני מבין עכשיו. לדוגמא, אני אצטרך לשאול שרביט של אחד מכם כדי שאוכל לגעת בילד." "אין מתנדבים?" אמר וולדמורט. "בוא נראה... לוציוס, אני לא רואה כל סיבה שאתה עדיין תצטרך שרביט." לוציוס מאלפוי הביט למעלה. עורו נראה צהבהב ודמוי שעווה בגלל האש מהאח, ועיניו שקועות ומוצלות. כשדיבר, קולו היה צרוד. "אדוני?" "שרביטך, לוציוס. אני דורש את שרביטך." "אני..." מאלפוי העיף מבט לאשתו, כמעט חיוורת כמותו, שערה הבלונדיני והארוך נתלה על גבה, מתחת לשולחן אצבעותיה תפסו בזרועו. במגע ידה, מאלפוי הכניס את ידו לגלימתו, הוציא שרביט, והעביר אותו לוולדמורט, שהחזיק אותו למעלה מול עיניו האדומות, בוחן אותו מקרוב. "מה זה?" "בוקיצה, אדוני," לחש מאלפוי. "והליבה?"
אם אתם רוצים את כל הפרקים בעיברית במלואם שלחו לי דואר ל yosaf12@walla.com